אור חי הרבה שנים לאחר שבנו אליהו נפטר ולא היו לו בנים שימשיכו את שמו. היתה לו רק את נכדתו מרים שאמרה לו וגם קיימה שתקרא את משפחתה על שם אור והוסיפו לה את הסיומת הפרסית יאן, כך קיבלנו את השם אוריאן

פנירי פירושו מגבץ גבינות, כי הוא עסק בזה. לעיתים קרובות המקצוע של אדם נקבע כשם משפחה, ביחוד שבאירן בזמנים ההם לא היו שמות משפחה  

מורוורי – התחתנה בגיל 15 עם אלעזר שהיה כבר סבא. חתונה ללא הסכמתה. היא היתה יתומה מאמה ואביה השאיר אותה אצל אלעזר כדי שהוא ישמור עליה ובינתיים היא גם עבדה אצלו באריגה. לאלעזר היו רק בנות אז חברים של אלעזר שיכנעו אותו שיתחתן עם מורוורי כדי שתלד לו בנים. אז הוא נתן לה איזה סכום כסף ואמר לה את מקודשת לי בלי שישאלו אותה. מורוורי רצתה להיתאבד אז אלעזר אמר שיתגרש ממנה. קרובי משפחה אמרו לה שיהיה לה קשה להתחתן כגרושה ושגם לא יהיה לה איך להתקיים אז היא נשארה איתו וילדה לו 4 ילדים. הסיפור המלא שלה נמצא בדף המשפחה שלה 

לסבא חזקיה נולדו  5 ילדים מאשתו הראשונה: דוד, אהרון, מרים, שרה ועוד בן שלא ידוע עליו. לאחר שחיזקיה היתאלמן הוא התחתן שוב ונולדו לו – משה וכמה בנות אולי 4. לא היה קשר עם הילדים האלה עד שדודה רחל פגשה את משה בכנרת ולאחר שיחה התגלה שהוא הדוד החדש. משה נפטר לפני שנתיים שלש. על הבנות אין עדיין שום מידע

סבתא מרים היתאלמנה בגיל צעיר לאחר שבעלה אליהו נפטר ממחלה. היא גידלה את שלושת ילדיה הקטנים לבדה. היתה אשה אצילה וחזקה עם הרבה חכמת חיים. היא היתה דוגמא של האנטי תזה של חמות וכלה, היחסים בינה לבין אמי סנם היו כאם ובת שאוהבות זו את זו. נפטרה בא' מנחם אב תשכ"ו ונקברה בגבעת שאול בירושלים. יהי זכרה ברוך

סבא אליהו עבד 6 שנים בבוכרה כבעל חנות. באחת הנסיעות שלום חלה ונפטר בי"ט תמוז כנראה בשנת תרפ"ג 1923 ונקבר באירן בעיר בשם אנאר (רימון)

סבתא סולטון התעוורה בעין אחת אחרי שהבת רחל שלה נפטרה בלידה הראשונה שלה והתינוק גם מת. לסבתא סולטון נולדו לה 13 ילדים ורק 4 שרדו. בדרך לקבר שרח בת אשר למלא נדר סבתא סולטון הרגישה כאבי ראש והיא איבדה את הראיה גם בעין השניה. לקחו אותה לרופאי עיניים בטהרן ללא הצלחה

סבא דוד בן חיזקיה היה אדם משכמו ומעלה, ציוני מאמין שחלם והגשים את מצוות ביקור ועליה לארץ הקודש. סבא ביקר בארץ בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ומאז הוא הפך להאג'י. כשחזר מהארץ הוא דיבר טובות על ארץ ישראל ואמר שהיא באמת ארץ זבת חלב ודבש. סבא השביע את ילדיו שבמידה והוא לא יספיק לעלות לארץ שיקברו אותו בירושלים. אבל הוא גם הספיק לעלות לארץ ולחיות כמה שנים, וכשנפטר כמובן נקבר בהר המנוחות בירושלים

 אבי, דוד היה בן 6 כשאביו אליהו ואחיו משה נפטרו. הוא ואחיו אהרון היו חברים טובים ושותפים לעסקים. דוד לא היה דברן גדול ותמיד הטיף לשמור על הלשון שחלילה לא תהיה לשון הרע. בין הציטוטים שלו: "לא מצאתי טוב אלא שתיקה", "אני בער ולא אדע", וכמובן את האמרה הפרסית שאומרת: תשמור על שקט אם אתה חכם, נבראת עם שתי אזניים ופה אחד, שהמשמעות היא, הקשב שתיים ואפילו אחד אל תדבר אם אלה אינם דברי טעם. עם זאת היה לדוד חוש הומור שנון והיה גם מחזר טוב. לא אשכח איך היה קורא לאמי ילדתי ואומר לה מלים יפות. למרות שדוד מעולם לא למד בבית ספר, הוא ידע קרוא וכתוב גם בכתב עברי וגם בכתב רש"י, וידע עברית די טובה. הוא אהב ללמוד, היה חזן טוב וידען. יתר הזכרונות יהיו בדף הזכרונות שלו. יהי זכרו ברוך

 אמי, סנם בת סולטון היתה הבת השניה ששרדה בין ארבע בנות ובן, ואחרי שאחותה הגדולה רחל נפטרה בשנות העשרים שלה, הפכה לבת הגדולה ביותר של סולטון. סנם היתה אשה יפה ואיטליגנטית עם הרבה חכמת חיים. היא בעיקר ידעה לקרוא אנשים. היתה אם למופת לא רק לילדיה אלא גם לאחרים. היא היניקה תינוקות של אחרים במקביל לרוב ילדיה. בנוסף לכך היות ותמיד אהבה אנשים, הם נפתחו בפניה וסיפרו לה על בעיותיהם והיא היתה להם למעשה פסיכולוגית ותמכה בהם. אפילו אנו הילדים נדהמנו שכל כך הרבה נשים באו בשבעה שלה וסיפרו שהיא היתה כמו אמא בשבילם. יש הרבה מה לספר עליה, והיתר יסופר בדף הזכרונות שלה. יהי זכרה ברוך