זכרונות של שמעון אוריאן עם הוריו סנם ודוד כהן אוריאן

אבא דוד - בית כנסת

בקרית מלאכי היה בית כנסת פרסים שהיינו מתפללים בו בשבתות. אבא היה אחד החזנים האהובים בבית הכנסת. היה לו ניגון נעים מאד בתפילה. כבר סיפרתי שבשנים הראשונות כשסבא דוד בן חיזקיה היה בחיים הוא היה מספר סיפורים בין מנחה לערבית. לפני המנחה היו קוראים פרשנות של פרשת השבוע בפרסית. שם הספר שבו קראו היה זכרון רחמים. הוא היה כתוב בכתב עברי אבל בשפה הפרסית והיה צריך לדעת לקרוא את זה נכון ושוטף. אבא ועוד כהן אחד בשם עזיז ידעו לקרוא בספר הזה, והם קראו בו בתורנות. את התפילות קראו אנשים שונים בהתאם לזה אם היה להם חיוב. אבל החזנים העיקריים היו אבא, עזיז, אק'אג'אן ובאבאג'אן, ואם דוד אורי היה מגיע אז גם הוא. וכמובן שאבא ודוד אורי היו החזנים הכי מבוקשים. דוד אורי תמיד היה התוקע בשופר השחור לבן שלו בראש השנה וכיפור. קרה שהיו ויכוחים בין אק'אג'אן ובאבאג'אן, ולעתים זה הגיע לאלימות פיזית ואז בד"כ היו מפסיקים את התפילה ואיש לביתו

בימי חול אבא הלך לבית כנסת מעורב, תימנים, מרוקאים, טריפוליטאים. היה טריפוליטאי מבוגר שהיה עיוור, אדם גבוה עם קול רועם, ממשפחת גלאם. בנו בכור הי"ד למד איתי בכיתה (רק לאחרונה התגלה לי שהוא נפל במערכות ישראל). התפקיד של האיש עם הקול היה לקרוא לאנשים לבוא לתפילה, בעיקר בבוקר. הוא היה שם את ידו על כתפו של מי שהוליך אותו, והיו עוברים בשכונה וקולו היה מעיר את אלה שעדיין לא התעוררו

היה תימני אחד בשם יעיש שהיה כנראה סופר סתם וחבר טוב של אבא. בהיותי בכיתה ו או ז, יום אחד אבא אומר לי: בוא אני רוצה שתפגוש את יעיש. שאלתי למה, אבא אמר שהוא לא יודע, אז הלכתי איתו כי לא היה לי נעים לסרב. יעיש הושיב אותי לידו שם דף נייר על השולחן פתח תנך לקח קולמוס, לא זוכר אם זו היתה נוצה או קנה סוף, והעתיק כמה מלים. ואז הוא מסביר לי שטובלים את הקולמוס בקסת ומחכים שיטפטף שלא יהיה בו יותר מדי דיו ואז כותבים. הוא נתן לי את הקולמוס וביקש שאעתיק שורה. עשיתי את זה, הוא העיר את ההערות שלו וביקש שאעתיק עוד שורה ועוד שורה. ואז הוא פנה לאבא ואמר: דוד, כדאי לך להשקיע בילד, יש לו עתיד גדול אם הוא יעסוק בזה. אמרנו תודה ועזבנו. אבא שאל אותי: נו מה דעתך? אולי תלך אליו מתי יש לך זמן? אמרתי לו שזה לא ממש מעניין אותי ואין לי גם הרבה זמן להשקיע בזה, וכך סגרנו את הסיפור

אבא תמיד התייחס אלינו בכבוד ובנועם, את החינוך השאיר לאמא. כשרצה להטיף לנו להשקיע יותר בברכות ומצוות, כמובן היה מצטט: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אם ישבנו לאכול בחפזה ולא שמנו כיפה על הראש, הוא היה לוקח כיפה ושם לנו על הראש מבלי לומר מילה
אם קרה שהוא היה אומר לנו לשמור מצוות יותר ולהישתדל יותר, הוא כאילו רצה לומר שהוא ממלא את תפקידו, והיה מצטט: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא

בשנות החמישים המאוחרות, איני זוכר תאריך מדוייק, היה איזה כנס של נציגי בתי כנסת מהאזור ואבא הלך לכנס הזה שארך כמדומני יומיים או יותר, איני זוכר מה בדיוק הם עשו שם אבל יש תמונה למזכרת

אבא בשורה העליונה שני משמאל עם כובע שחור רחב טיטורה

תמונות מבית כנסת יזדים

קבוצת תיקון כרת, דוד כהניאן שלישי משמאל, אבא דוד כהן אוריאן במרכז התיבה עם ספר ביד

קבוצת תיקון כרת, בשורה העליונה מימין: דוד כהניאן,  אבא דוד כהן אוריאן

ראשון מימין אבא דוד כהן אוריאן, משמאל דוד כהניאן

אבא בהכנת סעודת המצוה

הטיסה לארץ כרגיל ארוכה מאד, אבל טיסה זו היתה איסופית עם ראש שמתפוצץ מרוב מחשבות
בשדה התעופה בארץ חיכה לי סער בנה של מרגלית אחותי. את הדרך הוא עשה במהירות מטורפת כדי להספיק להלוויה. למרות שאני יודע שסער הוא נהג מצויין, ביקשתי ממנו מדי פעם להרפות מעט מהדוושה. את הדרך הוא עשה במחצית הזמן. כשהגענו כבר היו באמצע ההספדים. חיבוקים עם אמא והאחים, דמעות וכולנו השתדלנו להתאפק. לאחר שתמו ההספדים ואמרנו קדיש, אמרו לנו שלפי מנהג ירושלים הבנים לא מלווים את אביהם להר המנוחות. כעס גדול עלה בי ושאלתי את עצמי מאיפה יצאה הגזרה הקשה הזו, ורציתי ללכת בכל זאת. אבל הסבירו לי שאבא בוודאי לא היה רוצה שזה יקרה, וזה שבר אותי ושכנע אותי לחזור הביתה בלב כבד
אבא נפטר א בטבת, בשבת וראש חודש, נר שישי של חנוכה
אבא קנה חלקות קבר לו ולאמא 25 שנים לפני שהוא נפטר. כשהוא קנה את החלקות הוא וידא שיש אליהן גישה גם לכהנים. אלא שבני אדם לעתים חמדנים מכדי לחשוב על השלכות מעשיהם על אחרים. החברה שממנה אבא קנה את החלקות, הפכו גם את דרך הגישה לחלקות קבר ומכרו אותן. לכן, לנו עד היום אין גישה לחלקות הקבר של ההורים. אנחנו עומדים על הכביש קרוב לקברו של המקובל שרעבי, קוראים תהילים ואומרים קדיש
 
בשבעה באו כל יום המוני אנשים, קרובים חברים ומכרים של הורי ושל כל אחד מבני המשפחה
לאחר שנים מצאתי מחברת שמסתבר שמדי פעם גם רשמתי בה דברים בשבעה ושכחתי ממנה. הנה תמצית חלק מהדברים שרשמתי במחברת הזאת
יוסי גיסי בעלה של יפה אחותי סיפר שאבא ביקש ממנו זמן מה לפני פטירתו,שיקח אותו להר המנוחות כדי לבדוק את מסמכי הקבורה ואת הקברים פיזית, כדי לוודא שהכל במקומו. אבא היה מסודר בכל מה שקשור לרשויות ומסמכים
אמא דיברה איתנו וביקשה שתמיד נמשיך להיות מאוחדים, וסיפרה את הסיפור על מקל אחד שנשבר בקלות, אבל אם מחזיקים כמה מקלות יחד קשה לשבור אותם
יוסי אוריאן בן דודי אהרון, סיפר על המשפחה של סבתא מרים וסבא אליהו ההורים של אבי ואביו, ואבי דודתנו רחל סלטנת. הוא הגיע גם לאחר שקמנו מהשבעה והביא איתו טייפ הקלטה והקליט את השיחות שלנו ואת אמא שרה שירים שהתאימו לסיטואציה. למרבה הצער ההקלטות הלכו לו לאיבוד
הגיע גם מרדכי אוריאן בן דודי אהרון עם אשתו ובנו, דיברנו על המשפחות שהיו בקשר קרוב, על הזמנים שבילינו יחד כשביקרתי אותם ברמת ישי, ועל הגלויות והמכתבים שאביו ואבי היו שולחים זה לזה
הגיעו הרבה חברים של משה מהצבא שחלקם היכרתי
הגיע חברים של שלום כמו דני נהג האוטובוס שלא ראיתי הרבה שנים. והגיעו חברים מהתקופה בקרית מלאכי
כמובן אמא ואנחנו הילדים דיברנו הרבה על אבא ועל העבר כשהיה זמן שנשארנו ללא מבקרים
נמצאו שערות זקן של אבא על המיטה שלו וכל אחד לקח למזכרת. אמא גם נישקה את השערות ושמרה אותן
בבקרים היינו משכימים לקום כדי להספיק להתארגן לפני שמגיעים אנשים לתפילת שחרית. הייתי מנצל אי אילו דקות פנויות בבוקר לשבת ולהיות עם אבא במחשבות לפני שתשומת הלב שלנו תהיה עסוקה עם המבקרים

יום ג
קמנו ב 5:50 בבוקר, קצת מאוחר מהרגיל, לא היספקתי להיות עם אבא במחשבותי לפני שאנשים הגיעו
הגיע חבר של אבא, אח של נרגז אשתו של רחמים דניאלי השכן בקרית מלאכי, שהוא החתן של אחותו של יוסי גיסנו. הוא ישב כל היום אצלנו, התפלל, בכה וסיפר על אבא
הגיעו הרבה חברים של משה מהצבא. הגיע מושיקו חבר של משה מארגן אירועים, שאירגן גם את הבת מצוה של  שני שלנו
אפי סיפר שאבא לקח אותו על הגב לבי"ח, וזה הדהים אותי והחזיר אותי לאותו מקרה שאבא לקח אותי על הגב הביתה בקרית מלאכי. כמה אבות מסורים כאלה יש היום? אני מקוה שיש עדיין הרבה כאלה
הגיעה אשתו של יצחק כהן הגבאי של בית כנסת היזדים, שהוא בן של מרים דודה של אמי מצד אביה. ישבה ודיברה עם אמא
פתאום מחשבות על תקופות שונות הביאו אותי לחשוב איזה כובעים אבא נהג לחבוש: כובע טמבל לעבודה, ברט, קסקט, וכובע בוקרים שחור שהיום הוא פריט חובה אצל חרדים, כובע רשת אפורה, ואולי היו עוד שלא זכרתי

יום ד
הגיעו חברים שלי מהעבודה, ורדה, אמיר סלע, רפי, דרור. סיפרתי להם על יזד ועל החיים בקרית מלאכי ועל דברים אחרים
בערב בא אבנר אח של יוסי ודרש על אדם בזכות עצמו או בזכות בניו
רב יזדי הגיע ודרש על היזדים שהיו קשי יום ועל אבא שהיה עניו ושומר מצוות. ואמר שתפקיד הקדיש הוא לקשור את הדור הבא לדורות הקודמים וליצור אצלם מחויבות להורים לדת ולמסורת
מישהו התחיל לקרוא פרקי אבות ונזכרתי בקולו של אבא שהיה הכי ערב מכל אלה ששמעתי
לא אשכח בפעם הראשונה שהיגעתי בתפילת הוידוי לפסוק ציערתי אב ואם. עצרתי מספר דקות וחשבתי במה ציערתי את אבא. יכולתי למצוא מאה ואחד דברים שיכלו לצער אותו, כי הוא היה מקפיד על קוצו של יוד. אבל הינחמתי בזה שאבא גם היתגאה בי ושגם גרמתי לו נחת. העצירה הזו המשיכה לקרות עוד תקפה ארוכה

מסתבר שהמשכתי לכתוב במחברת גם אחרי השבעה
הנה קטע טיפוסי
עכשיו 11 בלילה, אני בנסיעת עבודה בשרלוט צפון קרוליינה. כרגע במלון, זה לילה שני שאני כאן. זה לא קל, במיוחד בתקופה זו, כשאני לבד אני שוקע במחשבות על אבא. עצוב, עצוב מאד, משתדל לא לשקוע יותר מדי, כנראה צריך לשחרר, זה חלק מהאבל. כמו שאשתי רחל אומרת לי: אתה מתאבל נטו
כבר שבועיים אני בלי אבא, איך זה אפשרי? מאז שנולדתי אני עם האבא הזה, ועוד איזה אבא. מאד אהבתי את אבא ועכשיו כל כך מתגעגע. קשה לי לכתוב כי ככל שאני כותב עיניי מתלחלחות יותר, וקשה לי לראות מה אני כותב
הוא לא זז לי מהעיניים, כל פעם אני רואה אותו במקום אחר בתקופה אחרת
אני חושב הרבה על רגעיו האחרונים, מה הוא חשב, מה הוא הרגיש. כמה הוא ידע על זה שהוא הולך לעזוב אותנו. ואם ידע אולי לא דיבר כדי לא לצער אותנו
טבעו של אדם שהוא מקבל כמעט כל דבר שיש לו כמובן מאליו אבל כשהוא מאבד אותו הוא מבין כמה זה לא היה מובן מאליו
זה מדהים כמה שבן אדם שמקבל איזה זעזוע, חושיו מתחדדים והוא מתמלא בסוג של אנרגיה ותעוזה שאין לו בימי שגרה
לדוגמא, אחרי שאבא נפטר רצתי לבתי כנסת בסביבה שגרנו בבוסטון כדי להגיד קדיש ואם אפשר גם להיות השליח ציבור. בית הכנסת בית-אל היה הכי קרוב שהלכנו אליו בשבתות, היה במרחק 45 דקות הליכה. זה היה בית כנסת אורתודוקסי מודרני ברובו הגדול אשכנזי אמריקאי, עם כמאה וחמישים מתפללים. בערבי שבת היינו הולכים אליו ובשבת בבוקר היה מניין ספרדי במרתף של אותו בית כנסת. מאד אהבתי את סגנון התפילה בבית-אל, כשכל הציבור מתחיל בשירת ידיד נפש ואחריו לכו נררננה, ועם לכה דודי במספר רב של מנגינות יפות
לאחר זמן קצר מצאתי את עצמי אחת לשבועיים כשליח ציבור בערבי שבת מתפלל לפני ציבור של 150 איש בנוסח האשכזי אמריקאי. איני יודע מאיפה התעוזה, היום הייתי מקבל פיק ברכיים אילו הייתי צריך לעשות זאת. במרחק הזמן אני משייך את זה לעובדה שהייתי בתקופת הלם ולא ספרתי אף אחד
יתרה מזאת, גם אמר בני הגדול בהיותו בן 11 ביקש מיוזמתו מהגבאי לעלות לשירת יגדל אלקים חי בסוף התפילה. הנער שעולה לתיבה שר פסוק אחד והקהל עונה בפסוק הבא, במנגינה שגם אהבתי
בבתי הכנסת הספרדים לא היתה בעיה להיות שליח ציבור, כאשר הנוסח הירושלמי בו היתפללתי הפך להיות מבוקש. הפטרה תמיד בנוסח יזדי שכמובן כולם אהבו
באותו הזמן אנחנו העמקנו את הקשרים שלנו עם הקהילה היהודית בניוטון שהיא פרבר של בוסטון היכן שגרנו. עד היום אנחנו בקשרים טובים עם הרבה משפחות שם, ועם משפחות שעלו לארץ