פרק 3 - 1968-1965 שירות צבאי

בקו"ם - בסיס קליטה ומיון



טירון שמעון אוריאן מספר אישי 966656, גיוס אוגוסט 1965.זו התמונה שצולמתי בבקו"ם ביום הגיוס. הגיוס שלנו היה בין האחרונים עם מספר אישי בן 6 ספרות. תודה לאחינו משה שהביא לי את התמונה בזמן שירותו כמפקד השלישות

התגייסתי באוגוסט 1965. בבקו"ם הימתנתי לעבור ראיונות עם נציגי יחידות כדי להגיע לשיבוץ מתאים. רציתי להגיע לקורס טייס והמתנתי לראיון  שיוביל אולי לקורס טיס. בינתיים הגעתי לראיונות לכל מיני יחידות שלא הייתי מעוניין להגיע אליהם. ואז היגעתי לראיון בחיל הים כמובן בלי שביקשתי. נתנו לי למלא שאלון ובו בין היתר היה כתוב "הנך מתנדב ל: חובלים, צוללות או קומנדו ימי". היות ולא הייתי מעוניין בחיל הים הוספתי את האות וו למילה מתנדב והפכתי אותה למתנודב, ולא סימנתי אף אחת משלש האפשרויות. לאחר שסיימתי עם הטופס, חיכיתי לראיון. קיבל אותי איזה רב-סרן מהקומנדו הימי שנראה קילר, ושואל אותי למה כתבתי מתנודב. עניתי שאני לא מתנדב לחיל הים ושאני מעוניין להגיע לקורס טייס. הוא נתן לי סקירה על חיל הים וניסה לשכנע אותי בכל כוחו להגיע לחיל הים, אבל ככל שהוא ניסה, עמדתי בשלי שאיני מעוניין. בסוף הוא אמרש לי הוא מציע לבחור בחיל הים כי אני עלול להגיע ליחידה שאני ממש לא יארצה כמולמשלגולני. באותה תקופה ללכת לגולני היה סוג של עונש, כי עבדו שם קשה ללא שום הילה

למחרת אמרו לי להגיע לנקודה מסויימת וכשהיגעתי היה שם אוטובוס וחיילים שהתחילו לעלות, ואמרו גם לי לעלות. שאלתי את החיילים לאן זה לוקח אותנו, ואמרו לי לגולני. קיבלתי שוק ונזכרתי ברב סרן מהקומנדו שכנראה התנקם בי. הירגשתי כמו חרק קטן מול המערכת הצבאית והייתי די מיואש. בינתיים הבנתי שאותו רב סרן גם מנע את הסיכוי שיקראו לי לריאיון לחיל האויר
 

טירונות - מחנה בן-עמי



אני כמובן לא ויתרתי ומילאתי טופס 55 להעברה לקורס טיס. בינתיים לא היתה לי ברירה אלא להמשיך בגולני
הגעתי לבסיס הטירונים של גולני בסיס בן-עמי מול מושב בוסתן הגליל ליד עכו. הטירונות בגולני נמשכה 6 חדשים, 3 חדשים במחנה בן עמי ושלושה חדשים בגדוד
 במשך זמן זה למדנו להיות חיילים, אימון הפרט, שדאות, שימוש בנשק ועוד
 במשך הזמן למדנו להכיר את החברים שלנו, והמוטו היה שאת גולני לא עוזבים, אם עוזבים זה או לכלא או על אלונקה כלומר או לבית החולים או לבית הקברות
 מפקד המחלקה שלנו היה מנשה גלסמן, בוגר הפנימיה הצבאית בחיפה, בחור גבוה ויפה תואר ובסך הכל נחמד
 מפקד הפלוגה היה אורי אייזנברג שמאוחר יותר שינה את שמו מאורי אייזנברג לאורי שגיא, לימים אלוף וראש אמ"ן
מפקד החטיבה היה אז שלמה אלטון כמה אירוני זה היה שממצב מייאש היגעתי להיות חניך מצטיין מחלקתי בסיום הטירונות
את הסיכה ענד לי המח"ט שלמה אלטון, ראה תמונה למטה


בזמן הטירונות נהגנו ללכת לעכו כשהתאפשר לנו
והנה אנקדוטה: אשתי רחל מעכו אבל לא היכרתי אותה אז כמובן כי היתה בת 9 בערך
פעם בשלושה שבועות נסענו לשבת בבית. לא אשכח שבזמן הביקורים שלי אמא היתה מפנקת אותי בשמיכה הכי כייפית
 
נהגנו גם לבקר בגן הבהאי שהיה סמוך לבסיס



סיפור קטן על מפקד כיתה עם יכולות וגבולות מוטלים בספק
יום אחד בהיותנו באימון שדאות באזור אחיהוד, בא המ"כ שלנו ושאל מי רוצה לבוא איתו לבילוי באיזו פעילות מיוחדת בזמננו החפשי. שאלנו מה זה והוא אמר שזו הפתעה. אנכי ועוד מספר טירונים התנדבנו. הוא אמר לנו לקחת את אתי החפירה שלנו מהפק"ל.לקחנו את אתי החפירה המתקפלים שלנו והלכנו איתו. עברנו את מאגר המים על הגבעה הסמוכה ולאחר הליכה של עוד מספר דקות היגענו לבית קברות עתיק שלא נראה יהודי. ואז הוא אמר לנו שאנחנו הולכים לחפש מטמונים. הביא אותנו לאיזה קבר ואמר לנו לחפור. אני הירגשתי ממש רע ואמרתי לו שאני לא בעניין. הוא אמר לי לשבת באיזו פינה והלך עם השאר לחפור. הם חפרו מספר קברים ואפילו חרס הם לא העלו. חזרנו לבסיס והוא ביקש לשמור את הדבר בסוד. מאותו יום סימנתי אותו כמישהו שאני צריך להיזהר ממנו
בזמן הטירונות ירדנו לנגב לאימון חורף לשדאות, אימונים וניווטים באזור שדה בוקר. בהגיענו הקמנו את אהלי הסיירים שלנו. כל חייל נשא בציוד שלו ½ אוהל סיירים, כך שכל שני חיילים הקימו אהל אחד וזה היה הבית שלהם למשך אימון החורף. בן הזוג שלי היה בחור בשם דודאי (שכחתי את שמו הפרטי, אולי כי בצבא היה נהוג לקרוא בשם המשפחה ולא הפרטי). דודאי היה בחור שקט ומאד נחמד ולא לקח לנו הרבה זמן להפוך לחברים. היה מאד קר יחסית למזג האויר שהיינו רגילים אליו במרכז. היו מקלחות שדה עם מים קפואים שרק המשוגעים העיזו להתקלח בהם, ובהם גם אני. השיטה היתה שלפני שקופצים מתחת למים הקפואים, מרביצים לעצמנו בגוף כדי להמריץ את הדם ואז נכנסים מתחת למים ועושים הכל במהירות הבזק ויוצאים. וקירות הפח של המקלחות היו נמוכים היה אפשר לראות את ראשינו. המקלחות היו צמודות לכביש ומכוניות שעברו הביטו בנו וחשבו לעצמם מי המשוגעים האלה שמתקלחים בחוץ בקור כזה אימון החורף ארך כחמישים יום וזה הרגיש איסופי. בזמן הזה עשינו אימוני כיתה, מחלקה, גדוד וחטיבה היות ואיבדנו הרבה אנרגיה גם בגלל האימונים וגם בגלל הקור, הצטיידנו במזון כדי שיהיה לנו מה לנשנש בין הארוחות. בנוסף לכך כל אחד הביא מהבית מאכלים ונישנושים. לדודאי היה אח ימאי והוא נהג להביא דברים מיוחדים שקיבל מאחיו, כמו למשל סוכריות עם ליקר, או בקבוקוני משקאות חריפים שהיו אנרגיה של ממש בעיקר בניווטי לילה
הניווט בנגב אינו קל היות והאזור גבעי וחולי ללא עצים או מבנים מלבד שיחים נמוכים
והנה הסיפור השני עם אותו מ"כ חופר הקברים. באחד הלילות התכנית היתה ללמוד ניווט  לילה באזור. המ"כ הסביר לנו את המסלול ותיכנן איתנו איך נגיע לנקודות ציון בדרך. המ"כ הוביל אותנו והלכנו הליכה די ארוכה והרגשנו שהוא התברבר ולא מוצא את דרכו והיינו תקועים באיזה ואדי ללא מוצא אלא רק ללכת חזרה כדי לצאת משם. אבל איש לא העז לומר משהו. ישבנו להפסקה והוא חיטט במפה וניסה למצוא מוצא. המשכנו ללכת לכל מיני כיוונים אבל לא היה ברור לאן הולכים. ואז הוא שאל אותנו אם מישהו חושב שהוא יודע לנווט. לא היו מתנדבים. אני חשבתי שאוכל אבל חששתי שאני כבר מסומן אחרי מקרה הקברים, אז אמרתי לחבר טוב שלי בצוות שננסה שנינו , והוא דיבר עם המ"כ. עלינו על גבעה וניסינו לזהות את הגבעות הבולטות מסביבנו במפה כפי שלמדנו. עשינו חיתוכים בעזרת מצפן ולקחנו צ'אנס והיתחלנו ללכת. באותה השיטה עלינו מדי פעם לגבעה לוודא שאנחנו בכיוון הנכון ובסוף היגענו למאהל. המ"כ ביקש שלא נדבר על אירועי אותו לילה וכמובן איש לא דיבר
למדתי דבר חשוב. בימים הראשונים בטירונות המפקדים התייחסו אלינו כאל יצורים נחותים והיה סוג של יראה בלתי מסוייגת כלפיהם. אבל התקרית הזאת לימדה אותי שלא כצעקתה, וגם מפקדים הם בני אדם רגילים ויש ביניהם כאלה עם יכולת נמוכה שיכולים לטעות וגם להיתנהג שלא כהלכה

תמונות מהטירונות

שמעון מסתער על האוייב בצורת שק מלא בקש ודוקר אותו בכידון


בחזרה מאימון, אני קיצוני מימין

  שמעון ועולי עם מקלע כבד
 
לקראת סיום הטירונות הודיעו לכל מי שנועד לקורס מכים ביניהם הייתי אני, וכל השאר הוצבו לגדודים

קורס מפקדי כיתות - בסיס ג'וערה

 
חניך בקורס מכי"ם

לאחר סיום הטירונות היגענו לבית ספר למפקדי כיתות במחנה ג'וערה סמוך לקיבוץ עין השופט. האזור מאד יפה עם גבעות עגולות ומיוערות. משך הקורס 3 חדשים והוא די אינטנסיבי, אימונים די מפרכים ומשטר קפדניני
עשינו הרבה ניווטים, שדאות והרבה תרגילי כושר. אחד האימונים המוזרים והקשים היה סוג של משחק רוגבי, אלא שבמקום כדור רגיל היה כדור פי שניים גדול יותר וממולא כנראה בחול כך שהיה מאד כבד. לעתים די קרובות התנפלו מספר חיילים על הכדור והיה בלתי אפשרי להמשי  וחזרנו לנקודת ההתחלה. תמיד אחרי משחק כזה כולם היו באפיסת כוחות

מצד שני אני חייב לציין שדאגו לרווחתנו בבסיס הזה. אחרי אימונים כולל מאוחר בלילה, תמיד היה אוכל בחדר האוכל ותמיד אפשר היה להחליף בגדים רטובים באפסנאות
מדי פעם גם היה סרט למי שעוד היה כח אחרי האימונים

היו כל מיני עונשים כמו שמירות, ריצות, ותרגילים שונים, אבל העונש הכי קשה שאני זוכר היה לישון מחוץ למחנה לילה, שניים או אף יותר. מי שקיבל עונש כזה, היה עליו להרכיב אוהל סיירים באחת הגבעות מסביב למחנה ולישון שם בלילה. אם היה בר מזל אז היו לידו עוד אוהלי סיירים, אבל קרה גם שמישהו נשאר לבד באוהל בלילה
 
יצאנו מדי פעם לאימוני שדה למספר ימים, כך שלקחנו איתנו אהלי סיירים וכל ציוד אחר שהיה צריך. המנהלה הביאה מטבח שדה כולל טבח ואנשי מנהלה נוספים לדאוג לכל צרכינו
למזלנו היה לנו טבח מעולה שבישל ארוחות כמעט גורמה עם מה שהיה כולל מנות קרב
 
תמונת מחזור של קורס מכי"ם


גדוד 51 - מחנה טירת הכרמל

בסיום הקורס הוצבנו לגדודים. אני הוצבתי לגדוד 51 שנקרא גדוד הבוקעים הראשון והיה ממוקם בכניסה לטירת הכרמל. במחנה היו ביתנים ארוכים שצה"ל ירש מהצבא הבריטי. הביתנים האלה היו המגורים שלנו בזמן שהותנו בבסיס. כל חייל קיבל מיטה מתקפלת ומזרון. בביתן היו שתי שורות ארוכות של מיטות ובאמצע בין השורות היה מעבר. השהות במחנה לא היתה ארוכה היות ויצאנו מדי פעם לאימונים או לפעילות מבצעית כגון מארבים
לאחר 3 חדשים בגדוד, נבחרו חלק מהמכי"ם ללכת לקורס קצינים ואנכי ביניהם


קורס קצינים (בה"ד 1)- בסיס סירקין


צוער בקורס קצינים

ביולי 1966 היגענו לבית הספר לקצינים במחנה סירקין ליד פתח תקוה. הגיעו לקורס חיילים מגולני, מצנחנים, משיריון, מנחל ועוד
חולקנו לשלש מחלקות, במחלקה שלש כיתות. התחלנו להתאמן באימונים שחלקם כבר היו מוכרים לנו אלא שהפעם הדגש היה על תפקיד הקצין. מדי פעם נבחר מישהו להיות מפקד המחלקה ותוך כדי אימון הוא תיפקד כמפקד וקיבל ציון. האימונים כללו תיכנון התקפות וביצוען, ניווטים כולל ניווטי יחיד בלילה. ככל שהתקדמנו בקורס האימונים הפכו יותר ויותר מורכבים כולל תרגלי אש חיה, חרמ"ש (חיל רגלים משוריין שפשוט היינו רכובים על זחל"מים שהיום זה שיריוניות)


אימון זחל"ם


אימון זחל"ם

סוגי הניווטים כללו ניווטי יחיד, כיתה, מחלקה וניווט כיתת סיירים. הניווטים היו באזור הכרמל הדרומי, שטח ירוק וגבעי
לא אשכח את ניווט היחיד שלי באורך כשמונה קילומטר. היה ליל ירח שהקל על הניווט. בקילומטר הראשון הרגשתי סוג של התרגשות מהולה בחשש בלתי מוסבר, אבל ככל שהולכים יותר החשש הזה נעלם וישנה הרגשה נעימה שאתה בעצם מאתגר את עצמך ובודק מדי פעם שאתה במקום הנכון ושתגיע ליעד. הלכתי ומדי פעם עצרתי לבדוק את המיקום ולהקשיב לשקט ולקולות צרצרים, צפרדעים ועוד. היגעתי ליעד וההרגשה היתה כייפית שביצעתי את המשימה. האמת שמאד התגעגעתי לעשות עוד ניווטי לילה אבל זה לא קרה. היו כאלה שלא הגיעו ליעד ובבוקר כולם התגייסו לחפש את הנעדרים. היו כמה שהרחיקו לכת והיינו צריכים לבצע סריקות נרחבות. שמעתי שהיה גם אחד שנמצא ישן באיזה מקום וטען שהוא נפל מצוק לא גבוה והתעלף ונרדם. למפקד שלנו היה ספק לגבי הסיפור שלו אבל נתן לו ליהנות מהספק והוא לא הודח מהקורס.
פעילות נוספת שעשינו היתה סדרת ים. תירגלנו עליה על נחתות ונחיתה מהים ואחריו תרגיל תקיפה
את התרגיל עשינו בחוף שמן, קרוב לאחד ממפעלי המרגרינה. לא אשכח את הסירחון הנורא שהיה באזור והקושי להתרגל לנשום שם

הנה מספר תמונות המחשה של אותו תרגיל (את הסירחון כמובן קשה לחוש דרך התמונות, חה חה)


בנחתת


בים


מייבשים נעליים

לקראת סוף הקורס, הוזמנו מרצים בכל מיני תחומים כמו אזרחות, ערכים לפיהם קצינים צריכים לנהוג ועוד. היה גם שבוע חינוך ומנהיגות עם מרצים מתאימים
פעילות קצת מפתיעה ומוזרה אבל מאד מעניינת היתה ביקור בבית מדרש של רב בשכונת מאה שערים. הביקור נעשה במסגרת כיתה כדי שאפשר יהי לנהל שיחה במסגרת יותר קטנה. קודם קיבלנו הקדמה קצרה ממפקד הכיתה שלנו שמטרת המפגש היא ליצור דו שיח עם רב, הוא יתן לנו הרצאה על דת ואמונה ואנחנו נשאל ונקשה על החיבור בין לימוד למעשה. המפגש שלנו ארך כשלש שעות. אני חייב לציין שזה היה מרתק היות ונכנסנו לויכוחים על הייעוד של עם ישראל והקשר של צבא ולימוד תורה. לנוכח המצב הבעייתי כיום שקבוצה גדולה מדי של לומדי תורה שאין להם לא קמח ולא לחימה להגן על אחיהם. עם כתיבת שורות אלה כאשר הממשלה מנסה להעביר חוק גיוס, נראה שהמטרה נוטה יותר לשמירת הקואליציה מאשר לתגבר את הצבא בחיילים נוספים. אני נזכר באותו מפגש שהיה לנו עם אותו רב במאה שערים ונראה לי שאילו היו היום מספיק רבנים כמוהו, ניתן היה להגיע לפתרון מניח את הדעת לטובת עם ישראל
ככל שאנסה לא להיכנס לפוליטיקה אני מגיע למסקנה שגיוס החרדים הפך פוליטי שלא באשמת החרדים אלא באשמת מנהיגיהם שהפכו את התורה לקרדום לחפור בה, ומשתמשים בצאן מרעיתם בבחירות כדי להשיג את מטרתם הלא כל כך אמונית.
בנושא זה אני לא יכול שלא להיזכר בהוריי שהיו מאמינים בני מאמינים ושרדו את גלות פרס בת אלפיים השנה וזכו לעלות לארץ ישראל. הם האמינו ועוד איך. כשהדור של הוריי עלה לארץ, מי שהיה בגיל גיוס התגייס לצהל יצא לעבודה לפרנס את משפחתו, שלא נדבר על צאצאיהם כמוני, כמו אחיי וכל הדור שלי שגם שרתו ומשרתים בצהל ועובדים. צר לי שמפלגת ש"ס שקמה על הדגל הספרדי, שרובם ככולם שרתו בצהל, הפכה עם הזמן למפלגה שיש בה הרבה יותר מדי משתמטים
הרבה שנים אחרי שהוריי עלו לארץ, שאלתי אותם אם היו רוצים לבקר בפרס, וזה היה בתקופת השאה, הם ענו לי - שתחרב הגולה, היה לנו מספיק ממנה. אסתפק בזה למרות שיש לי הרבה מה לומר בנושא דת אמונה עבודה וצבא

כל כך סימלי היה סיום קורס הקצינים עבורי ולא מעט עצוב, כי ביום טקס סיום הקורס נפתרה סבתא מרים אם אבי, האהובה כל כך, ולא יכולתי ללוותה בדרכה האחרונה. שתהי נשמתה צרורה בצרור החיים

בסיום הקורס חזרתי לגדוד שלי גדוד 51, להיות מפקד מחלקה בפלוגה של אורי שגיא לאחר שהייתי אצלו כבר טירון ומפקד כיתה

תמונות מקורס הקצינים


במגרש המסדרים


משיכת חבל ביום ספורט


    


תמונת המחזור של קורס הקצינים



 
גדוד 51 - מחנה טירת הכרמל

בגדוד הספקתי לעבור כמה אימונים, כמה פעילויות מבצעיות, בעיקר מארבים, ומסע כייפי של 3 ימים מעתלית עד אשקלון, שהיה מסורת בגדוד הבוקעים ונקרא מסע הבוקעים

תמונות ממסע הבוקעים





באימון קיץ בשטחי אש ליד עראבה סכנין שנקרא גם שטח 9, אכלתי צהריים באוהל ששימש חדר אוכל קצינים. מישהו קרא לי: אוריאן (בצבא נהגו לפנות לאנשים בשמות משפחה). לפני שהיספקתי לענות למי שקרא לי, ניגש אלי השליש החטיבתי ושואל אם אני שמעון אוריאן ועניתי שזה אכן אני. הוא אמר לי שהגיעו אליו כבר כמה זימונים למבדקי טייס עבורי ושהוא העביר אלי דרך מפקדת הגדוד. אמרתי לו שלא קיבלתי שום מכתב כזה. הוא ענה שזה בודאי נעצר אצל המגד שלי, ושאל אותי אם אני עדיין מעוניין ללכת למבדקי טייס ועניתי שכן. הוא הבטיח שאת הזימון הבא הוא יביא לי אישית.  הוא גם הציע שאם לא יגיעו זימונים בתוך חודש, אוכל למלא שוב טופס 55 בקשהת העברה לחיל האויר. הודיתי לו וחיכיתי. לאחר זמן מה הוא הביא לי את הזימון שנקבע לעוד מספר חדשים.
כשהגיע הזמן ללכת למבדקים הייתי באמצע אימון חורף בנגב. לא יכולתי לקבל מתנה מהנה יותר, לצאת לחופש באמצע אימון חורף
היגעתי לבסיס חיל האויר בתל-נוף היכן שבית הספר לטיסה היה ממוקם באותו זמן. המבדקים ארכו כשבוע. היו איתי עוד כמה חיילים שחלקם היו כמוני  ושנמצאו בשירות בחילות אחרים. עברנו בדיקות עיניים דקדקניות, בהם בדיקת ראיה ובדיקת ראיה תלת ממדית. בהמשך, כמה מבדקים פסיכוטכניים, מבחנים במטמטיקה וידע כללי. בנוסף לכך פירוק והרכבה של קונסטרורציות מתכת עם הרבה חלקים שצריך היה לעשות בזמן קצוב. כשהמתננו בחוץ בין בדיקה לבדיקה, עברה מולנו קבוצת פרחי טייס שצעדה בתרגילי סדר הלוך ושוב. כששאלנו למה זה, אמרו לנו שהם מתרגלים לקראת לוויה של פרח טייס שנהרג בתאונת אימון. נשמע מצער,אבל כמובן זה לא השפיע על מישהו לגרום לו לפרוש מהמבדקים
בסיום המבדקים נאמר לנו שנקבל תשובות בהמשך, וכולם שבו ליחידות שלהם

קורס טייס - בסיס חצרים

כעבור זמן מה קיבלתי תשובה חיובית והיגעתי באפריל 1967 לבסיס חיל האויר בחצרים, הבסיס החדש של בית הספר לטיסה
קיבלנו מדי חיל האויר, בגדי עבודה ושאר ציוד,והתמקמנו באהלים. מי שהיה אחראי עלינו מנהלתית היה הרס"ר המיתולוגי שי יניב שהכינוי שלו היה שיקל, ובכינוי הזה פנינו אליו. הוא היה אדם קפדן אבל גם נחמד מאד

כאן אני חייב להזכיר שכאשר היגעתי הביתה לחופשה עם מדי חיל האויר, אמא שאלה למה המדים ואמרתי לה שאני בחיל האויר כדי להיות טייס. זה לא מצא חן בעיניה, ואמא כדרכה זורקת לי: תשמע, בן אדם לא צריך לעלות כל כך גבוה הוא עלול ליפול חס ושלום. מיד הבנתי שהיא בעצם התכוונה לשני דברים, אחד זה באמת הגובה שהוא מסוכן, אבל השני התכוונה לזה שלא אטפס לתפקידים גבוהים בצבא כי גם שם יכולים ליפול, כי מצפים ממך להרבה יותר
כמובן שהירגעתי אותה שהכל יהיה בסדר ושהיא לא צריכה לדאוג, למרות שידעתי שהיא כן תדאג, אבל אנחנו הצעירים צריכים להתקדם

בקורס היו כשבעים חניכים שחלקם היו כבר בעלי דרגות מהיחידות שבאו מהם. היו גם 2 קצינים, מרדכי ברגר שהגיע כקצים משוחרר מהנדסה קרבית, ואנכי סג"מ מגולני עדיין בשירות סדיר
שיקל ביקש ממרכי וממני להוריד את דרגות הקצין, אבל אפשר להשאיר סיכות וסמלים אחרים וכך עשינו. שיקל אמר שבקורס אנחנו חניכים ואין לנו שום פרוילגיה של קצינים
התחלנו בלימודים עיוניים כמו מבנה כללי של מטוס הפייפרהקל ובדיקות שיש לבצע במטוס לפני כל טיסה, ובין השיעורים היו גם מבחנים על מה שלמדנו. עשינו בין היתר גם תורנויות מטבח
היות ויום העצמאות היה בפתח, קיבלנו גם משימה לצעוד כפרחי טייס באירועי יום העצמאות באיצטדיון בירושלים
אימוני התס"ח לקחו חלק ניכר מזמננו, ולחלק מאיתנו שהיו כבר מפקדים זה נראה טרטור מציק. ביקשתי שחרור משיקל אבל הוא לא נענה לי. לעומת זאת מרדכי ברגר ביקש וקיבל שחרור כי הוא הביא איזה אישור רפואי
טבעי היה שאני לא התלהבתי מהאימונים למצעד ומחוסר מוטיבציה לא ביצעתי טוב את תרגילי המצעד. זה גרם לשיקל לכעוס  ולהעיר לי לא מעט. בין היתר הוא אמר לי למשל: אל תהיה לי מפקד כאן, אתה חניך כמו כולם

סיימנו את הלימודים העיוניים וגם את ההכנות למצעד יום העצמאות, וכבר צריך היה להתחיל  בשיעורי טיסה על מטודי הפייפר. יצאנו לירושלים להשתתף במצעד
המצעד כמובן היה מרשים והיינו בדרכנו חזרה לבסיס. בדרך חברה התחילו לדבר שיש שמועות על כוננות למלחמה
כשהיגענו בחזרה לבסיס, השמועות היו כבר יותר ממבוססות, כי כל הטייסים מדריכי הטיסה עזבו והלכו ליחידות המבצעיות שלהם
כמובן הקורס נפסק ושיקל הסביר לנו שאנחנו נעשה כל פעילות שיכולה להועיל בבסיס, תורנות מטבח, סדר וניקיון, בקיצור עבודות יזומות
אני ביקשתי משיקל לאשר לי לחזור לגדוד שלי כדי שאוכל להצטרף אליהם את תיפתח מלחמה. הוא כמובן לא אישר לי בטענה שהוא לא מוסמךלשחרר אף אחד
אחרי מספר ימים ב 6 ביוני התחילה המלחמה ואנחנו  כמובן תקועים בבסיס. ביקשתי שוב ושוב משיקל לתת לי לחזור לגדוד והוא בסירובו. כל יום הוא בא אלי הניח יד  אבהית על כתפי  וסיפר לי חדשות מהמלחמה וניסה לעודד אותי בכלמיני חדשות כדי שלא אחשוב על הגדוד. באחת הפעמים הוא מספר לי שצהל כבש את שדה התעופה אל-עריש ושהוא אמור ללכת לשם כרס"ר הבסיס והציע לקחת אותי לשם כקצין ביטחון. כמובן שזה לא שיכנע אותי וזה גם לא קרה
היו כל מיני דיבורים בין החברה של הקורס לברוח מהבסיס ליחידות שלנו אבל בינתיים אף אחד לא עשה זאת. ביום השלישי למלחמה אמרתי לכמה חברה שאני עוזב לגדוד שלי. מישהו מחרמש (יחידת זחל"מים) אמר שהוא מצטרף אלי, וכיון שהוא לא יודע איפה היחידה שלו הוא ינסה את מזלו בגדוד שלי
כשהלילה ירד התלבשנו בבגדים מנומרים, התגנבנו מהבסיס והתחלנו ללכת ברגל לכיוון כביש באר שבע תל אביב. המרחק מהבסיס לכביש היה כעשרה ק"מ. הלכנו בצד הכביש וכל פעם שהתקרבה מכונית ירדנו לתעלה והתכופפנו כדי שלא יראו אותנו. כך הלכנו עד שהיגענו לכביש, ומשם הלכנו צפונה עד לתחנת האוטובוד הקרובה וניסינו לתפוס טרמפ או אוטובוס
הרכב שעצר לנו היה טנדר פארגו. עלינו מאחור ואנחנו רואים חייל פצוע שוכב על ספסל אחד וחייל מבוגר עם רובה צ'כי קצת מבוהל יושב על הספסל השני והרובה שלו מכוון לזה ששוכב. המבוגר סיפר שהחייל ששוכב הוא שבוי מצרי פצוע שצריך להגיע לצריפין לטיפול
עכשיו המבוגר נראה יותר רגוע שהוא לא לבד עם הפצוע המצרי. ירדנו בצריפין וטפסנו טרמפים לכיוון צפון כשהיעד חורשת טל במקום שחטיבצ גולני היו אמורים להיות לפי המידע שברשותנו
היגענו לחורשת טל ומצאתי את הגדוד שלי והלכתי לדבר עם המגד בני עינבר. הוא כמובן אמר שאנחנו עריקים. הוא לא היה מוכן לקבל את הבחור מחרמש שבא איתי, והבחור עזב לכיוון דרום
המגד אמר לי להצטרף לאחת המחלקות בתור קצין שני ושנדבר בסיום המלחמה לגבי המצב שלי כעריק. הצטרפתי למחלקה ההיא והיצטיידתי בחגור ונשק וישבתי איתם להמתין לעליה על רמת הגולן
עוד באותו היום הגיעה הקפצה וכולם עלו על הזחלמים כולל אותי. אחרי זמן מה בוטלה ההקפצה וכולם ירדו מהזחלמים חזרה להמתנה
ביום למחרת יום חמישי היתה עוד הקפצה ובוטלה שוב, היו דיבורים שיש שיחות על הפסקת אש ומסתמן שלא תהיה עליה לרמה. המגד הציע שאחזור לקורס הטייס ואם יהיו לי בעיות, הוא ישלח המלצות טובות בתקוה שיעזרו ולא אכנס לכלא
למחרת ביום שיש בבוקר אמרתי שלום ויצאתי לכביש לתפוש טרמפים חזרה לבסיס בחצרים
עצר לי ג'יפ, עליתי והוא התחיל לנסוע. הנהג שואל אותי אם אני שייך לגולני? אמרתי שכן והוא אמר שהם על הזחלמים לעלות לרמה. ביקשתי ממנו ליעצור, ירדתי וחזרתי לחורשה וראיתי שבאמת כולם על הזחלמים. במהירות בקשתי חגור ונשק מאחד החיילים שהיכרתי ושלא עלה לרמה. חיפשתי את הזחלם של המחלקה שהייתי אמור להיות איתה ויצאנו לדרך. מרוב מהירות שכחתי איזה ג'קט יפה שהיה לי
לפי התכנית שהסיר המגד ימים קודם, גדוד 12 היו צריכים לעלות בקו לכיוון תל פאחר, הסיירת אמורה לכבוש את מוצב תל עזזיאת והגדוד שלנו עולה אחריהם.
בדרכנו למעלה תוך כדי הפגזות, ראינו חלק מתוצאות הקרב של גדוד 12 שהסתבך בקרב על תל פאחר. המגד מוסה קליין נהרג והיו להם הרבה נפגעים. ראינו זחלם שחטף פגיעה ישירה, כל התכולה והחיילים עפו לצדדים, ונשאר הזחלם עם הרצפה של החלק האחורי. מסביב היו גופות וקצת הלאה ראינו שהתחילו לאסוף את הנפגעים ולטפל בהם. המראה היה קשה ושמתי לב שאחד החיילים אצלנו בזחלם כנראה נכנס לשוק ןנראה די מסכן. ניסיתי להגיע אותו כמה שאפשר ולא היה מה לעשות יותר מזה, כי היינו  צריכים להמשיךבנסיעה למעלה
סיירת גולני בפיקודו של מפקדם אורי שגיא ששרתתי תחתיו בעבר כטירון, כמ"כ וכמ"מ. היה קרב מהיר ומוצלח ואורי שגיא קיבל צל"ש בקרב זה
באישהו שלב ירדנו מהזחלם והתחלנו לטהר מבנים שהיו בסביבה, אלא שכל המבנים היו כבר ריקים, כי החיילים הסורים החלו במנוסה מהירה. כך המשנו למעלה מוודאים שאכן לא נשארו חיילי אוייב בסביבה ועצרנו כשהיגענו לתחילת הרמה ונערכנו לשהות לילה
לא אשכח את המראה של עמק החולה שהיה מלא בשריפות ובעשן,והריח בסביבה שלנו היה של שריפות ודלק
למחרת בשבת המשכנו למסעדה תוך כדי טיהורים ונערכנו לקו הפסקת אש שהוסכם עליו תוך כדי לחימה
ביום ראשון הכל היה שקט כאילו לא היתה מלחמה
בזמן ההמתנה היה לנו קצת זמן פנוי והתחלנו לסייר בבונקרים הריקים ולחפש מזכרות. אקדח היה פריט מבוקש אבל גם נדיר. אני לא מצאתי אקדח אבל מצאתי איזה רובה סורי ואימצתי אותו לזיכרון. הדבר הבא היה רדיו טרנזיזטור שנראה בסדר והייתי צריך אותו להאזין לחדשות ולמוזיקה. הדבר האחרון היה מפתיע, תעודת חייל סורי
החלטתי שכדאי לי לחזור הכי מהר שאפשר. בינתיים נוכחתי לדעת שהמגד בני ענבר כבר עזב כדי לעמוד בראש משלחת ישראלית לצעדה בהולנד
דיברתי עם הסמג"ד אמיר דרורי והוא אמר שכפי שהבטיח המגד הם יתנו לי את מקסימום הגיבוי. אמרתי שלום ויצאתי לדרך לכיוון חצרים
כבדרך חזרה לקורס טייס, החלטתי לעבור דרך בית ההורים בירושלים. הופעתי שם די מאובק ועם זקן בן שבוע. זאת היתה הפתעה גדולה להורים ולאחים הצעירים שהיו בבית. חבל שאין צילום של כולנו בעת המפגש
את הרובה שלקחתי החבאתי בבית בתוך אחד מארונות הקיר שהיו בתוך הקירות העבים של הבית. מיד לאחר שנולדה הנכדה הראשונה להוריי, איילת יקירתנו, לקחתי את הרובה ומסרתי אותו לצבא. ילדים וכלי נשק לא הולכים טוב ביחד
את הטרנזיזטור לקחתי איתי לבסיס והוא שימש אותי מאד לאורך כל זמן השירות שנותר לי. תעודת החיילהסורי עדיין שמורה איתי. ראה תמונה למטה, עם תרגום לעברית ע"י צ'אט ג'י פי טי




תרגום המסמך (מערבית → לעברית)

בראש המסמך
הרפובליקה הערבית הסורית
הצבא
(סמל המדינה במרכז)