נולדתי בעיר יזד שבאיראן, בל"ג בעומר, י"ח באייר תש"ו, 19 במאי 1946. זו הסיבה שקוראים לי שמעון על
 שם רבי שמעון בר יוחאי
את הסבים רבא וסבתות רבא לא היכרתי, אבל סיפורים עליהם עברו אלינו דרך ההורים, הסבתות, הבנים, הדודות והדודים. תמונות מהדור ההוא יש מעט כפי שנראה בהמשך
מצד אבי דוד אין תמונות או סיפורים על הסבים רבא וסבתות רבא. גם אין לנו תמונות של סבא אליהו מצד אבי
מצד אמי יש תמונה של סבתא רבא מורווארי ותמונה של סבא רבא חיזקיה, כפי שנראה בהמשך
 

סבתא רבא מורוורי

הסבתא של אמי מצד אימה שקראו לה מורוורי (אבן יקרה), היתה דמות מיוחדת עם סיפור מיוחד
לבעלה קראו אלעזר. לסיפור של מורוורי ראה קישור מתחת לתמונה



על הסיפור המיוחד של מורוורי, לחץ על הקישור מורוורי ואלעזר
 

סבא רבא חיזקיה

 הסבא רבא שלי מצד אביה של אמי היה חיזקיה
שמות נשיו לא ידועים




משמאל לימין: סבא רבא חיזקיה, בנו משה מאשתו השניה, סבא דוד

לסבא רבא שלי חזקיה, נולדו  5 ילדים מאשתו הראשונה: דוד, אהרון, מרים, שרה ועוד בן שלא ידוע עליו. לאחר שחיזקיה היתאלמן, הוא התחתן שוב ונולדו לו – משה וכמה בנות אולי 4. לא היה קשר עם הילדים האלה עד שדודה רחל פגשה את משה בכנרת ולאחר שיחה התגלה שהוא הדוד החדש שלא ידענו עליו. משה נפטר לפני שנתיים שלש. על הבנות אין עדיין שום מידע

על משפחתו של חיזקיה, לחץ על הקישור משפחת חיזקיה כהן

---

הסבתא שלי מצד אבי היתה מרים

 ;

הסבתא והסבא שלי מצד אמי - סולטון ודוד

  

על משפחתם, לחץ על הקישור סולטון ודוד כהן
 

הורי סנם ודוד אוריאן כהן



על הורי סיפרתי בדף הזכרונות שלי מהורי בקישור הבא: סנם ודוד אוריאן כהן

אחיותי ואחי

שלום

שמעון

דינה

יפה  

 

אני מודה להוריי שנולדתי להורים שכמותם ולאחיות ואחים כמו שיש לי. הודות להורים שלנו  שדאגו לנו, אהבו אותנו תמיד ובכל סיטואציה, ושחינכו אותנו להיות אנשים טובים כמו עצמם. אנחנו הילדים אוהבים זה את זה ומלוכדים. לא יכולתי לבקש חברים טובים יותר מאחיותי ואחיי, ואני מודה על זה גם לבורא עולם
אחיותי יפה ודינה הן תאומות כאשר יפה נולדה ראשונה. אני נולדתי אחריהן, ואחריי לפי הסדר: שלום, מרגלית,משה, אפרים ושרהלה. הבת הראשונה והבן האחרון שנולדו לא שרדו לצערינו. היה לנו גם את הסיפור שכשאחותנו הקטנה שרהלה נולדה, נאמר לאמי שיש לה תאומים, אבל מאוחר יותר נאמר לה שהיתה טעות. חיפושים וחקירות לא העלו שום תוצאות

החיים ביזד והעליה לארץ

כפי שכבר סיפרתי בזכרונות על אמי ז"ל, הלידה היתה קשה וארוכה ומאד הדאיגה את סבתי סולטון וסבי דוד (מצד אמי), בייחוד לאור העובדה שהם איבדו מספר תינוקות בזמן הלידה או אחריה
מספרים שהייתי תינוק שקט ונינוח, כנראה היה לי טוב ואמי טיפלה בי כהלכה. דודי אברהם פיקאלי ז"ל נהג לספר שוב ושוב עד ימיו האחרונים, והתפעל מעובדת היותי תינוק כל כך נינוח

כפי שהיזכרתי בזכרונות על הורי, אינני זוכר הרבה מיזד, ואת רוב מה שזכרתי הזכרתי שם. אנחנו זוכרים דברים בעזרת החושים שלנו שחוו דברים בעבר, מראה עיניים, מוזיקה או קולות אחרים,טעמים, ריחות וכו'. אני זוכר מקומות בהם היה משהו מיוחד כמו מבנה התיבה המיוחד בבית הכנסת, או הג'ו, תעלת המים התת קרקעית (בגלל החוויה השלילית שלי ברחצה שם), או מאגר המים הקרים שנקרא אוומבר
תעלת המים התת קרקעית נקראה ג'וּ. היו כניסות לאורכה עם מדרגות שמובילות למים. רוחב התעלה במקום שהיו המים היה כשני מטר אם אני מעריך נכון, ועומק המים היה לדעתי 70-80 ס"מ. גדות התעלה השתנו ברוחבם אבל היה מספיק מקום לרוחצים לשבת ולהניח חפצים. זה היה מקום רחצה ומקום כביסה כאחד וכנראה היו גם אנשים שעשו שם את צרכיהם לבושתם. לפי הסיפורים של אמא אם קרה שמישהו ראה צואה על המים, היה מיד מעביר הודעה בצעקות והאנשים היו מעבירים הלאה וכולם יצאו מהמים עד שהמים נראו נקיים
אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותנו לג'ו לרחוץ אותנו. אני עמדתי במים שהגיעו לי עד מתחת לסנטר, ואמא היתה תופסת אותי בצוואר ומכניסה לי את הראש מתחת למים, וזה היה פחד אלהים בשבילי. הרגשתי שאני טובע מתחת למים והבועות היו מדגדגות לי את הפנים ואת האזניים. אח"כ הוציאה לי את הראש, סיבנה אותי ואז הסיוט חזר על עצמו עם הראש שלי מתחת למים

היה מקום בשם אוֹואַמְבָּר שפירושו מאגר מים, מי שתיה. עד כמה שאני זוכר, זה היה מבנה די גדול, והיתה לו ברזיה מסביב עם המון ברזים ואנשים באו עם כדי חרס לקחת מי שתיה. הייתי שם אני מניח או עם אמא או עם יפה ודינה. זה היה במרחק מה ואני מניח שלא נשלחתי לבד. המים במאגר היו די קרים, כנראה שהם הגיעו ממעין כלשהו

השירותים ביזד, לפחות שלנו, היו בור ספיגה, שכמותם היו גם בארץ. אני זוכר שהיו שירותים כאלה בצבאשקראו להם בול קליעה. כשהבור התמלא, היה אדם ביזד שקראו לו עֲלִי קַקִין שהמקצוע שלו היה לרוקן את בור הספיגה. מהסיפורים של אמא, עֲלִי קַקִין היה מגיע עם איזו יריעה, פורש אותה ומרוקן את התכולה על היריעה. את התכולה הזו הוא מכר לחקלאים לזיבול השדות. נראה שמשרד הבריאות באירן עדיין לא היה מודע לנזק הבריאותי של זיבול השדות בצורה זו

בתקופה ההיא השימוש בחמרים פולימריים לא היה רחב ועיקר השימוש בכלי מיטה היה עם כותנה.מזרונים, שמיכות וכריות היו ממולאים בכותנה. בשנים הראשונות בארץ עדיין היו לנו שמיכות מכותנה. עם הזמן הכותנה שבתוך המזרונים והשמיכות הפכה לדחוסה מדי וכלי המיטה היו פחות נוחים לשימוש. היה בעל מקצוע שקראו לו פַּמְבֲּא זַן כלומר מרביץ כותנה, שהיה מומחה בפירור הכותנה. הייתי עד לאחד כזה שאמא הזמינה מהעיר העתיקה בירושלים להקפיץ את הכותנה של השמיכות. כך זה עבד: הפַּמְבֲּא זַן פרס סדין גדול בחצר, פרם את השמיכה מצד אחד, הוציא את הכותנה וערם אותה לערימה על הסדין. ואז הוא פרס סדין נוסף ליד ערימת הכותנה. היה לו מכשיר שהיה בעצם קשת גדולה עם מיתר בדיוק כמו קשת וחץ שעשינו בלג בעומר, רק בלי החץ והרבה יותר גדולה. הוא החזיק את הקשת ביד אחת ועם האגודל והאצבע של היד השניה החזיק את המיתר ומעט מהכותנה. הוא מתח את המיתר וירה את הכותנה לסדין הריק, בדיוק כמו שיורים חץ. עכשיו דמיינו שהוא עושה את הפעולה הזאת כל פעם עם פיסת כותנה ובמהירות רבה. רואים פשוט צרור של פיסות כותנה עפות באויר בזו אחר זו, והרעש שזה עשה דמה לניגון באיזה כלי מיתר שמנגן בתו אחד מונוטוני. אני חייב לומר שזה היה מהפנט וקשה  היה להסיר ממנו את העין. בינתיים אמא כיבסה את בדי השמיכות. אחרי שסיים הוא הכניס חזרה את הכותנה האוורירית למקום ותפר את הפתח

טעמים שלא שכחתי עד היום - פיתה מיוחדת בטעם גן עדן. כשחקרתי את אמא איזו פיתה זו, היא אמרה שכנראה זה היה נוּנֶה סַאינְגַּק - פיתה שנאפתה בטאבון על חלוקי נחל. היא סיפרה שזה אחת הפיתות הכי טעימות שאפו בטאבון גדול שעל רצפתו חלוקי נחל, והוסיפה שהיו מורחים איזה קצף של סבון מיוחד על חלוקי הנחל לפני האפיה.   ניסיתי מספר פעמים לאפות פיתה כזאת על חלוקי נחל בתנור רגיל, כי אין לי טאבון, אבל לא קיבלתי את הטעם ההוא מהילדות. גם ראיתי ביוטיוב סרטים איך הם אופים את הפיתות האלה באירן, והורדתי מתכון מהאינטרנט, אבל הכל לשוא, לא הישגתי את הטעם ההוא עדיין. אולי אחזור לנסות שוב בעתיד

טעמים אחרים שזכורים לי היו אבטיח שהיה לו גם טעם וגם ריח מיוחדים, עגבניות, אורז עם שמיר ועוד
היתה חלווה שקראו לו הַאלְוָה טֶרַאק שהיה לו טעם וריח לא מהעולם הזה. הוא שימש בעיקר כתרופה טבעונית לכל מיני בעיות גופניות. אמא סיפרה שבחלווה הזו יש 40 מרכיבים שכוללים סוגי פיצוחים, תבלינים וצמחי מרפא

היו חלוות וממתקים שלא אכלתי או אכלתי ואיני זוכר. האלווה פשמק (צמר) שאנחנו מכירים כצמר גפן מתוק או שערות סבתא. האלווה גאז היתה החלווה שנדבקת לשיניים -לא מומלץ לבעלי סתימות בשיניים
סיפור קטן על ממתקים פרסיים בבוסטון: בבוסטון היתה חנות בשם טבריזי בה הם עשו כל מיני דברי מתיקה ומאפה פרסיים. עוגיות מקמח אורז, עוגיות מקמח חומוס, צמר גפן מתוק - האלווה פשמק , נוֹקְ'ל, נֲבָּט ועוד. חלקם בטעם הל וחלקם בטעם מי ורדים. הילדים אהבו את הממתקים האלה. פעם כשהבן שלי אמר ואני עברנו ליד החנות, אמר ביקש שאעצור כדי שהוא יקנה האלווה פשמק. עצרתי שם, אמר יצא לחנות ואני רואה שלוקח לו הרבה זמן ואמרתי לעצמי שהוא בוודאי מצטייד בכל מיני ממתקים לקחת הביתה לכולם. לבסוף הוא חוזר ואומר לי: אבא, אמרתי לו שאני רוצה האלווה פשמק והוא לא מבין אותי, אולי הוא לא מבין אותי כי אני לא מבטא את השם נכון. יצאתי לחנות ואני מדבר עם המוכר ומסתבר שהוא בכלל לא פרסי. שנינו התפקענו מצחוק. ואז שאלנו אותו באנגלית והוא אמר שאין להם כרגע

אמונות תפלות
ביזד כמו בהרבה מקומות בעולם אנשים האמינו ועדיין מאמינים באמונות תפלות שונות ומשונות
מספר חמש - האמונה התפלה אולי הכי נפוצה היא המספר חמש שאמורה להביא או להרחיק עין הרע. יש אלה שאומרים חמסה  עליך, או בערבית חמסה עלק, כדי לאחל למישהו עין הרע או מזל רע וגם שולחים יד קדימה עם אצבעות פרושות לכיוון מישהו
מנהג נפוץ כמו לתלות על בגדו של תינוק פיסת מתכת בצורת יד, כמובן עם חמש אצבעות כדי להרחיק ממנו עין הרע
יריקה - יש שיורקים ואומרים בלי עין הרע או טפו טפו טפו. בטורקיה  למשל מושכים באוזן, יורקים ומכים בעץ
באיראן, אם רצית לומר למישהי/מישהו למשל שהילד שלו יפה, כדאי היה לך מאד להיזהר כי זה נחשב לעשיית עין הרע. נהוג קודם לירוק , בלי רוק,  רק טפו טפו, ואז מברכים אותו באלף ברכות, ואפשר אולי לומר שהילד יפה מאשאלה בלי עין הרע
הכה בעץ - עד היום מאד נפוץ, אפילו בארצות האנגלו סקסיות TOUCH WOOD
ביזד כשדיברו על משהו לא טוב היו מוסיפים גּוּשֶׁה שָׂטָן קַר בָּאשֲּׁה, כלומר שהשטן יהיה חרש ולא ישמע מה מדברים
מנהג אחר היה לתלות על בגדי ילדים סוג של קמע ממתכת כדוגמת החמסה שקראו לו טֶלֶסְם ועליו כותבים תפילה להרחקת עין הרע
היתחברתי למה שכתבה מרגלית של דודה שושנה על שדים ומנהג אמירת המילה פַּארֶז כשעושים איזו פעולה מסוכנת למשל שפיכת מים בעיקר חמים או זריקת משהו שיכול להזיק או לפגוע במישהו. אני זוכר שגם אמא היתה אומרת פארז ולא הבנתי למה, והיא הסבירה שזה כדי לא להבהיל אותם (את השדים, היא לא הזכירה את השם שלהם). שמעתי פה ושם בשיחות של אמא עם אחרות, שלמישהי קרה משהו לא טוב אז אמרו שהיא פַּרֵז נֲמוֹקוֹנַה, כלומר היא לא מקפידה להגיד פרז
כששלום אחינו התגלגל במדרגות למרתף, אמא הלכה לאשה שקראו לה חוֹו בִּינוֹק - רואה דברים בחלום, והאשה אמרה שהוא נפל על הראש של הילדים שלהם (של השדים), וכואב להם, לכן גם לשלום כואב והוא בוכה
היו גם דברים שאסור היה להזכיר בשם המפורש, כמו סכין, מחט, זכוכית, מספריים ועוד. למשל אם רצו לבקש סכין אמרו קָאר פַרְמָה כלומר כלי עבודה. לגבי דברים אחרים לדוגמא במקום תן לי את המחט יכלו לומר אִין בִּי מַאנִי בֶּדֶה מַאן, כלומר תן לי את הבלי כוונה של עין הרע הזה
אם אני לא טועה היו גם נשים שכיסו את התינוק מפני עין הרע של אנשים שיביטו בו

 

העליה לארץ

מעניין שאני זוכר את תהליך העליה לארץ יותר טוב משאר אירועים. אני זוכר שהיתה תכונה גדולה והיתרגשות שמשהו גדול הולך לקרות. ההורים התחילו להיצטייד בדברים לקראת העליה. הם קנו תיבה גדולה שאני יכולתי בשקט להיכנס ולישון בתוכה. קראו לתיבה מֶגְ'רִי והיא היתה עשויה מעץ מצופה בפח צבעוני בצבע אדום ולבן, עם מכסה שנפתח מלמעלה ושתי ידיות משני צידיה. המג'רי הזה כמובן עלה איתנו לארץ ושימש אותנו שנים רבות בתור מקום איכסון
דבר נוסף שההורים קנו היה שטיח כותנה עם פסים בשחור ולבן. השטיח הזה שימש אותנו מספר שנים בקרית מלאכי. לא היה לנו שולחן אוכל, אמא היתה פורשת על השטיח הזה מפה שקראו לה סֹופְרֲה ועליה הונחו כל המאכלים ואנחנו ישבנו מסביב לסֹופְרֲה הזה ואכלנו. בחורף אכלנו בפנים ובקיץ בחוץ. ושוב כפי שהוזכר בזכרונות על ההורים, כולם זוכרים לטובה במיחד את הסעודה השלישית בשבת בחוץ על השטיח הזה. הפריט היה קומקום מאלומיניום עם בירה שחורה ושאריות של הקרח מתוך קופסת הקרח שהיתה למעשה המקרר שלנו
דבר נוסף שזכור לי היה גיגית כבדה מנחושת שצופתה מחדש בבדיל ששיווה לה מראה כסף מבריק. בעיקר זכור לי שהגיגת הזו היתה מלאה ברימונים טריים בצבעי אדום וירוק בוהקים, והמראה הזה היה קסום
מיזד נסענו למחנה עולים בטהרן שקראו לו בֶּהֶשְׁטִיֶּה (גן עדן), שהיה ממוקם בבית קברות, והמתננו שם תקופת מה עד שטסנו לארץ.  בבֶּהֶשְׁטִיֶּה עשו לעולים בדיקות רפואיות וטיפלו במסמכי עליה. לפעמים משפחות נשארו שם תקופות ארוכות כדי להשלים את כל הסידורים, עד שהתנאים איפשרו להם לצאת לארץ
 בבֶּהֶשְׁטִיֶּה גילו לי טרכומה בעיניים,שכמובן אי אפשר היה לעלות לארץ לפני שזה נרפא. אבא לקח אותי לטיפול כל יום לבית חולים שנקרא דארוואזה ק'זווין לקבל טיפול. אני זוכר שהיינו עוברים דרך כיכר ענקית עם מספר נתיבים שתמיד נסעו בהם הרבה מכוניות. באמצע הכיכר היו מזרקות מים ופרחים. בבית החולים הזריקו לי משהו בצד העין וזה גרם לנפיחות בגודל  של ג'ולת משחק וזה כאב מאד. כדי להקל עלי את האירוע הלא נעים הזה, אבא קנה לי ממתקים, דבר שלא היה מקובל אצלנו. לטיפול הזה הלכתי מספר פעמים עד שנרפאתי ואז עזבנו לארץ

זיכרון מוזר נחרט לי מהטיסה שהביאה אותנו לארץ. במטוס חילקו לחמניות ארוכות עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ, דבר שמעולם לא אכלנו. לא אהבתי את הגבינה הצהובה כי לא אכלנו דבר כזה לפני כן, אבל כן אהבתי את הלחמניה והמלפפון החמוץ
בינואר 1953 היגענו לארץ, ולאחר הנחיתה הסיעו אותנו לשער העליה שהיה מקום על חוף הים כנראה ליד בת-גלים של היום. כל משפחה שוכנה בפחון שהיה לבית יזמני שלנו עד שניסע למקום קבע. בפחון לידינו שוכנה משפחת הדוד אהרון, אח של אבא
נשארנו בשער העליה תקופת מה עד שימצאו לנו ישוב לגור שם. האוכל שסיפקו לנו היה שונה מהאוכל שהיינו רגילים לאכול. למשל כל יום חילקו למשפחות זיתים ובננות שלא היכרנו. חלק מאיתנו אכלו מזה מדי פעם, אבל אני זוכר שנשאר עודף של זיתים שמילא קערה גדולה. את הקערה אמא חילקה לשכנים שאהבו זיתים
בינתיים דודה רחל ודוד אורי ביקרו אותנו ואמרו שנבקש לגור בקרית מלאכי היכן שהם גרו. אבל זה כנראה לא היה פשוט כל כך כי היו לרשויות הקליטה תכניות משלהם. היו שמועות שמעבירים משפחות למושב מטע שבהרי ירושלים, ושזה קרוב לגבול ולפעמים יש יריות והאפלה. זה כמובן הפחיד את האנשים שלא רצו לעבור לשם. כדי להימנע מלעבור לישובים לא רצויים, משפחות נעלו את הפחונים שלהם ויצאו לטייל בסביבה במשך היום. אבל לרשויות הקליטה היתה שיטה להעביר משפחות סרבניות שנעלו את הפחונים. אם המשפחה לא נכחה במקוםת הם פשוט פרצו את הפחון והעמיסו את כל התכולה על משאית וחיכו למשפחה. כשהמשפחה חזרה, אמרו להם לעלות למשאית, וכך לא היתה להם ברירה והם הועברו לישוב שהרשויות היקצו להם. אגב המושב מטע נמצא במקום יפה בסביבות בית שמש, בין יערות ירוקים ונוף מקסים, שלא נדבר על מחירי המשקים שם כיום
דודה רחל ודוד אורי רצו שנעבור לקרית מלאכי כדי שנעזור להם עם סבתא סולטון (מאמאיוק) שהיתה עיוורת. דודה רחל רצה מרשות לרשות וניסתה לשכנע אותם שיעבירו אותנו לקרית מלאכי וזה לקח זמן
באחד הימים באו הרשויות לפרוץ את הפחון של דוד אהרון, אז אבא עמד בדרכם ואמר להם שאם הם רוצים לפרוץ הם יצטרכו להרוג אותו. זה כנראה עזר והם לא פרצו את הפחון. משפחת דוד אהרון עברו לבסוף למעברת שימרון ליד צומת נהלל, שם היו גם קרובי אשתו של דוד אהרון
בלית בריריה דודה רחל שילמה שוחד לאחד הפקידים והם שוכנעו ואנחנו עלינו למשאית שלקחה אותנו לקרית מלאכי 

התמקמות בקרית מלאכי

הנסיעה במשאית היתה חוויה מיוחדת עבורי עם ציפיה לראות את המקום החדש ולפגוש בסבתא וסבא. המשאית כוסתה בברזנט, ואנחנו הילדים ישבנו מתחת לברזנט ליד הציוד שלנו, שרנו כל מיני שירי ילדים ושיחקנו במשחקים, כמובן בפרסית.
אחד המשחקים היה פׇּא-מוֹנְדוֹי , שאיני זוכר איך היה המשחק בדיוק, אבל היינו יושבים עם הרגליים למרכז, ואומרים פׇּא-מוֹנְדוֹי קוֹגָ'ה נֶנְטוֹם - כלומר איפה נשים את הרגליים, את השאר איני זוכר
משחק אחר קראו לו בָּאָק'וּן בָּאָק'וּן . במשחק זה, שוב היינו יושבים עם הרגליים למרכז, ואחד מאיתנו היה מחוץ למעגל, דופק למישהו על הגב ואומר בָּאָק'וּן בָּאָק'וּן (גנן גנן). זה שדפקו לו על הגב אומר צֶ'ה מַרַגֶתֲּהּ מה הבעיה שלך), וזה שדופק על הגב אומר אַנְגִ'יר וֹשֶׁפְטָלוּ מוֹכָם (אני רוצה תאנים ואפרסקים) והשני עונה בֶּפַּר אוּן בָּאק' (עוף לגן הבא), וזה שדופק עובר ליושב הבא וכך הלאה, אלא שאני לא זוכר איך המשחק מסתיים
לאחר נסיעה ארוכה הגענו סוף סוף לקרית מלאכי והיינו מאד נרגשים לראות את סבא וסבתא דוד ודודה
כשהיגענו, הם חיכו לנו, היו חיבוקים נשיקות והתרגשות גדולה

דודה רחל באה להראות לנו את הצריף שלנו ולעזור במה שאפשר
בקרית מלאכי היינו בין המשפחות הראשונות להיכנס לצריפי עץ דו-משפחתיים. השכונה שלנו היתה קצה רחוקה מהכניסה ליישוב, היינו לא רחוק מהמושבים באר טוביה ואורות
 סבא וסבתא, דוד אורי ודודה רחל כבר היו בצריף מעבר לכביש. הצריף הדו-משפחתי שהיקצו לנו היה בצד הנגדי לכביש מסבא וסבתא. בחצי השני של הצריף שלנו גרו יחזקאל ושרה עם בנם אליהו ובתם טאוס
כשירדנו מהמשאית היינו צריכים לפלס דרך בין העשבים והקוצים היבשים שהיו גבוהים מאיתנו הילדים
המשפחה של סבא דוד, סבתא סולטון, דוד אורי ודודה רחל עלתה כשנתיים לפנינו ובהתחלה הם גרו באהלים וסבלו מחום כבד בקיץ ומשטפונות בחורף, עד שעברו לצריפים. הצריף שלהם היה גבוה ממפלס הרחוב, והיו בערך 8-10 מדרגות מהכביש לצריף שלהם
הבית שלנו היה צריף מספר 24 ברחוב וייצמן. הצריף שלנו היה כמאה מטר הלאהמהצריף של סבתא וסבא, בצד הנגדי במפלס הכביש אך במרחק גדול יחסית מהכביש, כחמישים מטר. לא היה שביל מרוצף מהכביש לצריף אלא רק אדמה בוצית. לכן אספנו אבנים מכל הבא ליד וסללנו שביל מהכביש לצריף. אלא שבחורף נוצר בוץ טובעני, האבנים שקעו לתוך הבוץ ומדי פעם גם איבדנו נעליים בתוך הבוץ הטובעני
השכנים שלנו יחזקאל, אשתו שרה, הבן אליהו והבת טאוס היו אנשים נחמדים ושקטים. לאחר מספר שנים לא רב נפטרה טאוס ממחלת הסרטן. לא אשכח שהיא נפטרה ביום שישי ולא היתה אפשרות לקבור אותה באותו היום והם נאלצו להיות עם הגופה אצלם בבית כל השבת וזה היה מחריד ועצוב
כעבור מספר שנים הם עזבו והורי ביקשו לקבל את החלק השני של הצריף. פתחנו דלת בין שני החלקים והרגשנו שיש לנו בית גדול ומרוווח. אבל הדבר המצחיק היה שאף אחד מהילדים לא רצה לישון נחצי השני חוץ ממני. נדמה לי שיותר מאוחר שלום גם עבר לגור שם איתי
עד כמה שזכור לי המקלחת בצד החדש הפכה להיות המקלחת של כולם והמקלחת בחלק המקורי שימש כמקום איכסון לצרכי המטבח
החצי החדש הזה גם הפך למקום איכסון ולנו הילדים מקום למשחקים בימי החורף ולביצוע פרוייקטים שלנו הילדים
החצי השני כלל בחוץ גם עצים נוספים כמו 2 עצי תאנה, ועץ גדול שעליו בנינו בית למשחקים

כשהיגענו ארצה היינו 7 נפשות ואח"כ היצטרפו משה, אפי ושרלה
בכל צד של הצריף היה חדר אחד גדול אני מעריך 4 על 4 מטר וזה היה גם הסלון שבו שהינו במשך היום וגם חדר שינה של כולנו. היו לנו מיטות מברזל יציקה ולמיטה היו שני חלקים, לכל חלק היו 2 רגליים וחצי משטח של מיטה, כאשר החצאים האלה השתלבו זה בזה כך שניתן היה לכוון אותם למיטות בגדלים שונים למבוגרים ולילדים. גם את רגלי המיטה ניתן היה להגביה או להנמיך, כך שהתאפשר להכניס מיטה מתחת למיטה בבוקר ולפנות מקום למשך היום. בלילה, המיטות שהיו מתחת למיטות אחרות נשלפו, והסלון הפך משטח גדול של מיטות עם מרווחי הליכה צרים ביניהם
היות ולא היו מספיק מיטות או שלא היה מספיק מקום, אניחנו הילדים ישננו 2 במיטה אחת מה שנקרא ראש רגל
בכניסה לבית היה הול של כשני מטר רוחב ולכל אורך הבית. החלק השמאלי שימש לאיכסון, שם בד"כ ישב המג'רי, ולאחר מכן ההורים קנו ארון שתי דלתות שעמד לצד המג'רי. בסוף הצד הימני של ההול היתה מקלחת של 1.5 מטר רוחב, ובאמצע היה המטבח שכלל כיור ושיש קצר. לא זכור לי אם בכלל היה איזה ארון מטבח, נדמה לי שהיה משהו לא גדול תלוי על הקיר ואולי גם מדפים
 שירותי הבול קליעה היו בחוץ במרחק כ 30 מטר מהבית, כמובן ללא מים, ללא תאורה, וללא נייר טואלט. היינו לוקחים מים בנטלה שקראו לה בפרסית דולצ'ה. אז במקום מים זורמים היה בידה ידני. כשרצו לשאול אותך בפרסית אם שטפת את עצמך אחרי שהיית בשירותים היו אומרים: טׇהְרַת גֶּרֶפְתִּי? כלומר טיהרת את עצמך? אפרופו טהרת, את מישהו חלם חלומות לא טובים היו אומרים לו: אִין חָתֶרֲה גֶּהּ חוּב טָהְרַת נֲגֶרֶפְתִּי, כלומר זה בגלל זלא טיהרת את עצמך היטב. אני תמיד תהיתי אם זו עקיצה או שזה בגלל שאם לא מיטהרים אז יש גירודים וקשה לישון. בכל אופן הם ידעו על מה הם מדברים

הכניסה לבית לא היתה בצד של הכביש אלא מאחור 
עם הזמן ריצפנו את המשטח הקרוב לכניסת הבית באבנים מזדמנות ועשינו גינות מסביב לבית. לפני הבית היתה הגינה שההורים זרעו ושתלו בה כרצונם. בצד הבית אנחנו הילדים עשינו גינות. כל אחד לקח לו ריבוע שבו זרע ושתל מה שרצה. כדי לגדר את הגינות זרענו מסביב לחלקות תירס וחמניות. כשהיתגלעו ריבים בינינו אז האיום הכי יעיל היה: "אני הולך להרוס לך את הגינה". לרוב זה עבד אבל לפעמים זה יצא מכלל שליטה וחלקים מהגינות נהרסו או שתילים נתלשו
כן, היו בינינו ריבים של ילדים אבל בעיקר אני זוכר שהיה כיף. מי יודע אולי הריבים האלה תרמו לא מעט מיחסי האהבה והלכידות בינינו במשך כל השנים עד היום. כמו שנהגו לומר בפרסית, שהשטן יהי חרש ולא ישמע חלילה את מה שכתבתי עכשיו
לא אשכח שכאשר זרעתי או שתלתי משהו בחלקה שלי, אז כשהתעוררתי בבוקר, דבר ראשון לפני שאפילו התרחצתי, רצתי לגינה לראות אם צמח מה שזרעתי או גדל מה ששתלתי. זו היתה ציפיה נעימה שעשתה לי בוקר נעים ושמח
עם השנים לומדים ומגיעים לתובנות. אחת התובנות שלי לחיים היא שאדם צריך תמיד לדאוג לייצר לעצמו ציפיות נעימות. אם זה לדוגמא הגינה, או לעסוק באיזה פרוייקט אפילו הכי קטן ופשוט בכל תחום שהוא שיכול לעניין אותך. אם יש תמיד משהו לצפות לו, נהיה יותר שמחים ומאושרים' והכי הכי - אופטימיים
באמור היו לנו עצי פרי בגינה: 3 עצי תאנים, כל עץ עם תאנים בטעם אחר, מספר עצי רימונים, עץ פרי הדר שמעולם לא נשא פרי ועץ גדול אחד דמוי אקליפטוס, שעליו בנינו בית,נדנדה, וחבל שהיינו קופצים מצד לצד ועושים קולות של טרזן
היו גם עציצים בהם שתלנו צמחים, מרגלית היתה האלופה, היו לה הכי הרבה עציצים. אבל כמו שאומרים מרבה נכסים מרבה דאגה כמו הסיפור הבא. ישנו הסיפור שכשרצינו להציק זה לזה, היינו בודקים את החוזק של השתילים ע"י הרמת העציץ כשאוחזים בצמח, ואם הצמח לא יצא מהעציץ הוא עבר את מבחן החוזק. כמובן שמרגלית היתה הכי פגיעה כי היו לה יותר עציצים מכולם. למען האמת שאני לא זוכר את עצמי לוקח חלק בזה כל כך, אם כן אז אני מתנצל. במלחמת הגינות אני מודה שכן הישתתפתי

עץ השאדונה (גרגירי המלך)

היזכרתי כבר את השכנה שריפה שהיתה פעלתנית בכיוונים שונים. יום אחד היא הביאה לאמי גרגרים ואמרה לה שזה שהדונה. היא אמרה לאמא שהגרגרים האלה מאד טעימים ובריאים וכדאי לה לזרוע אותם כדי שהעצים יניבו כמות של גרגרים. לא רק לאמא היא נתנה, היא נתנה גם לשכנות אחרות. אמא שפכה את הזרעים בגינה שמה שיצמח יצמח. מכל הזרעים צמח עץ אחד יפה שעלה והגיע לגובה של כשני מטר
ביום בהיר אחד הופיעה המשטרה וטענה שאנחנו מגדלים סמים. איני יודע אם זה היה מריחואנה או משהו אחר. בכל אופן הם ביקשו מאבא לעמוד ליד העץ וצילמו אותו. לאחר מכן הם עקרו את העץ וזרקו אותו למשאית שהביאו וביקשו שגם אבא יעלה. מסתבר שאנו לא היינו היחידים בסיפור. כל אלה שקיבלו גרגרים משריפה וצמחו להם עצים עברו את אותו תהליך. שלא נדבר על שריפה שהיה לה יער שלם של עצים כאלה והיא לבד מילאה משאית. האנשים כולל אבא הוסעו לתחנת המשטרה, נחקרו, נפתחו להם תיקים ונשלחו הביתה. לא זכור לי אם היה המשך לזה. אני מניח שהמשטרה הגיעה למסקנה שהכל היה בתום לב. אחד מבני הדודים אף מצא כתבה על הסיפור הזה באיזה מקומון


התמונה הזו צולמה על רקע השטח בצד הצריף, במקום שיותר מאוחר עשינו גינות. משמאל לימין: ננה (אמא) מחזיקה את אפי על הידיים, שמעון ולפניו משה, דודה רחל מחזיקה קומקום וכוס, דינה ולפניה שלום מצלים על הפנים, יפה ולפניה מרגלית עם תספורת צבאית


השירותים בחוץ, שלום בוחר בגד ליד חבל הכביסה ומשה עם החליפה הלבנה


תקופת הפשפשים בקרית מלאכי

היתה תקופה עם מכת פשפשים בצריפים וכולם סבלו מזה קשות. הפשפשים קיננו בעיקר בין הסדקים של הקירות, שהחצי התחתון היה מכוסה בקרטון דחוס בעובי חצי ס"מ, והחלק העליון היה עשוי נסורת דקה של עץ דחוס בעובי של כשני ס"מ, והיה רך כך שאפשר היה לדחוף לתוכו מסמר ביד. סבלנו  בעיקר בלילות כשהפשפשים עקצו וגרמו לכאב וגירוד. היו סוגי תרסיסים שכביכול היו אמורים להשמיד את השפשים, אבל זה עזר רק חלקית. היה מכשיר ריסיס שנקרא פליט שהיו מנפחים עם ידית ומכניסים אויר למיכל וכתוצאה מהלחץ היה הנוזל הופך לתרסיס ומותז החוצה
אבא עבד במשואות יצחק והיתה לו גישה לחמרי הדברה שהשתמשו לריסוס צמחים. הוא החליט יום אחד לשים קץ לפשפשים עם חומר הדברה בשם פראטיון שהוא חומר חזק ומסוכן שהיה בשימוש חקלאי. הוא אמר לנו שנצטרך ללכת לסבא וסבתא ולהיות שם 3 ימים. הוא הכין תמהיל של הפראטיון, כיסה את פניו בכמה שכבות בד, סגר את כל החלונות, ריסס את הבית מפינה לפינה, נעל את הבית והצטרף אלינו. ביום השלישי הלך הביתה פתח את כל החלונות, נעל את הבית ויצא לעבודה. בערב חזרנו כולנו הביתה, והבית עבר ניקיון ואוורור, כי עדיין היו שאריות של ריח. הטיפול הזה חיסל את בעיית הפשפשים ובא לנו גואל

משפחה וחברים

המשפחה הקרובה כללה את סבתא סולטון וסבא דוד, אורי ודודה רחל. אבל לכולם היו חברים קרובים שהגיעו אלינו ואנחנו ביקרנו אותם וזה הרחיב את המעגל החברתי שלנו. דוד אורי שרת בצבא אבל דודה רחל לא כי אז הבנות פשוט הצהירו שהן לא רוצות להתגייס מטעמי דת ושוחררו
דוד אורי השתחרר מהצבא בערך בשנת 1955 והתחיל לעבוד בהובלת פועלים וילדים במשאית
הגיע הזמן לנישואין של דוד אורי ודודה רחל. אני זוכר ששידכו לדוד בחורה יפה מצד רחוק של משפחת סבתא סולטון, אבל הוא לא רצה אותה. איני זוכר אם הציעו לו גם אחרות אבל באיזה שלב הופיעה אילנה, זה הסתדר והם נישאו, תמונת הנישואין בהמשך
גם לדודה רחל הציעו מישהו שאיני זוכר את שמו וזה לא צלח. הוא מפיע בתמונות בהמשך. ואז הופיע אלי זהר (זרגרי שפירושו צורף) והם נישאו בשעה טובה, תמונה בהמשך

חגיגת הבר מצוה שלי

הגיע זמני לבר מצוה והמשפחה כולה התגייסה לארגן את החגיגה בחצר האחורית של הצריף שלנו
קודם כל אנחנו הילדים נקינו את השטח מאחורי הצריף מעשבים וכל מיני חפצים שלא צריכים להיות שם
בשלב הבא הישגנו כמה עמודים ותקענו אותם מסביב לשטח החגיגה. קנינו גם חוט חשמל ובתי מנורה וחיברנו אותם ברווחים. חיברנו גם תקע בקצה חוט החשמל. את החוט הזה תלינו על העמודים כל זה הקיף את כל השטח. קנינו נורות חשמל צבעוניים והברגנו אותם לבתי המנורה ובדקנו שהכל דולק כמו שצריך
בעזרת אבא, דוד אורי ועוד אנשים הבאנו שולחנות וספסלים מבית הכנסת וסידרנו אותם בשטח
דוד אורי הביא את מערכת הסטראו שלו והמוזיקה שהיתה לו היתה בעיקר פרסית והודית אבל העיקר שהיה שמח הגיעו חברים שלי מהכיתה, חברים של ההורים שלי ואנשים מהשכונה
המתנות שחברים שלי הביאו כללו מספר אלבומי בולים (ריקים) וספרים. הכי מוזר ומצחיק היה ספר שהביא אחד התלמידים של סופר בשם בוקצ'יו וזה היה יותר ספר למבוגרים דיבר על כל מיני גסויות וכמובן שאחרי כמב דפים הפסקתי לקרוא בו
ספר אחר היה ברנשים וחתיכות שלא דיבר אלי אז ואיכסנתי אותו, אבל אחרי מספר שנים כבר הבנתי יותר והוא הלך ומצא חן בעיני יותר ויותר כי הוא נכתב בשפה מיחדת ודיבר על ההוואי של העולם התחתון. כשהייתי כבר בגיל צבא ממש אהבתי את הספר והשאלי אותו לחבר שלי בצבא. כמובן לא קיבלתי אותו בחזרה גם אחרי שנידנדתי לו . באותו הזמן לא היכרתי את האמרה שספר לא משאילים, אם רוצים לתת זה צריך להיות כמתנה כי לרוב הוא לא חוזר

כמובן הכנתי את העליה הראשמונה של פרשת בחוקותי וקראתי בבית הכנסת
היות והיה נהוג להצטלם בצלמניה, ההורים לקחו אותי והיצטלמתי, הנה התמונות


 
התמונה המקורית היא בשחור לבן, שונתה לצבעונית בעזרת אפליקציה




המשפחה בקרית מלאכי

מימין: יפה, אבא, אפי, מרגלית, אמא, משה, שלום עם שרה'לה על הידיים ודינה. שמעון צילם לא היה סלפי בימים ההם


דוד אורי בצבא






דוד אורי באמצע


דודה רחל ודוד אורי


דודה רחל וגווהר קצב



דוד אורי ורבי


בשורה העליונה מימין: יוסי אוריאן, חבר של דודה רחל, אליהו השכן
בשורה התחתונה מימין: משה אחינו, דוד אורי, אבא


חברים בשכונה - שורה עליונה משמאל: אלי אהרוני, אהרון זרקוביאן, שלום עם החליל, לא מזהה
שורה אמצעית: בן של שלום ירושלמי,לא מזהה, אבנר דניאלי
שורה תחתונה: שמואל דניאלי, משה, אפי, ועוד בן של שלום ירושלמי



דוד אורי וחברים
שורה עליונה מימין: חביב אלון,יאיר אלון חייל, יוסף אלון, דוד דניאלי
שורה אמצעית: ראשום משמאל אליהו השכן, דוד אורי, בנימין אלון


חתונה של דוד אורי ואילנה
צד ימין למעלה: גיס של דוד אורי, רבי,  ומתחתם יוסי אוריאן
צד שמאל למעלה: דודה שושנה עם תינוק כנראה משה הבן שלה, שמעון מחזיק את דוד של דודה שושנה על הכתף
שורה אמצעית: חמישי מימין משאלה, שישי אבא דוד אוריאן, שביעית אמא סנם, שמינית אמא של אילנה, תשיעית אחות של אילנה, עשירית סבתא סולטון, אחת עשרה דודה רחל, שתים עשרה מרגלית של דודה שושנה, לפניה שלום עם פלסטר על המצח, הבאה היא הדסה של דודה שושנה, מעליה מרגלית אחותינו, הבאה היא מרים של דודה שושנה, ואחרון אליהו השכן
שורה תחתונה מימין: דוד בן של נרגז, החתן דוד אורי והכלה אילנה, והילד שעומד כנראה מאיר של דודה שושנה



חתונה של דודה רחל ואלי


משחקי הילדות בקרית מלאכי

היה לנו הווי די נעים בין האחים והאחיות בעיקר הגדולים יותר.  שיחקנו במשחקים שהיו נפוצים אז, כמו 5 אבנים (מאבן אמיתית), קלפים שהכננו מהקרטון של קופסאות דגי בקלה וציירנו עליהם את המספרים. בתחילה הם הריחו, אבל למי איכפת, העיקר שהיה במה לשחק. שיחקנו גם קלאס, קפיצה בחבל, 5 מקלות, תחרות פיצוח גרעינים (הכי קשה היה עם גרעיני מלון), ועוד
היו כמובן גם משחקי בנות ומשחקי בנים, בהם שיחקו רק הבנות או רק הבנים. זה קרה בעיקר בחוץ עם חברות וחברים
בתור האח הגדול, תמיד יזמתי את הפעילויות בחוץ. הנה מספר דוגמאות של משחקים ופעילויות
משחק ג'ולות, משחק "מוכנים" - משתמשים במקל שטוח וחתיכת מקל קטנה מחודדת בקצוות כדי להכות בקצה אחד שיעוף למעלה. וכשהוא עף למעלה מכים בו עם המקל הגדול. משחק אחד עד שהוא נפסל כי פיספס את המכה, ואז מודדיםבצעדים לאיזה מרחק הוא הגיע. בסוף המשחק מי שהגיע הכי רחוק ניצח
הקפות, שדומה לבייסבול האמריקאי, כדורגל עם כדור קרוע שתפרנוומילאנו בסמרטוטים
משחק נוסף שאהבתי היה עם פקקי בקבוקים שמילאנו בבוץ וייבשנו כדי שיהיו כבדים. ציירנו משולש על הכביש (מכוניות היו נדירות אצלנו ברחוב), וכל אחד היה שם מספר פקקים על קוי המשולש. במרחק ב 10 מטר שרטטנו קו, וכל אחד בתורו שם פקק אחד על הקו ועם שתי אצבעות מכה בו כדי שיחליק לכיוון המשולש. אם פגע בפקקים מהמשולש, את הפקקים שהוא הוציא מהמשולש הוא לקח והמשיך להעיף פקקים מהמשולש. אם הוא לא פגע באף פקק, המשחק עבר לילד הבא. אם נגמרו הפקקים במשולש, כולם מוסיפים וממשיכים לשחק. מי שצבר הכי הרבה פקקים היה המנצח. אותו משחק גם שיחקנו עם ג'ולות במקום פקקים

בניית קורקינטים ועגלות - את הקורקינטים בנינו מעץ וממיסבי גלגלים של מכוניות, שהשמיעו רעש גדול בזמן הנסיעה. את העגלות בנינו מגלגלים של עגלות תינוק ישנות. העגלות שימשו אותנו להרכיב זה את זה וכשהיה צורך, הבאנו הביתה קניות כבדות, בעיקר אבטיחים
אגב אבטיחים, אבא נהג לקנות כמות גדולה של אבטיחים שאוכסנו מתחת לצריף בתןך בור מרופד בקש. מתחת לצריף היה קריר, הוא היה גםמוצל וגם סוג של מנהרת רוח. היות והקרקע היתה משופעת, בצד שהיה של השכנים היה מרווח של כמטר מחת לצריף, כך שלעתים גם שיחקנו שם בקיץ

בניית עפיפונים - בנינו עפיפונים מנייר ושדרה שעשויה קיסמים ארוכים מקני סוף. הזנב היה שרשרת של טבעות נייר. באחד מימי הקיץ עלה לי רעיון לבנות עפיפון ממש גדול. היות וזה היה כרוך גם בהוצאות וגם בעבודה יותר מעפיפון רגיל, גייסתי חברים מהשכונה, כל אחד הביא מה שיכל. אבל היות והעפיפון היה די כבד היינו צריכים חוט חזק שנקרא חוט סנדלרים וזה היה יחסית יקר. אלי אהרוני שמשפחתו עלתה יחסית מאוחר בהשוואה אלינו, הוריו היו יותר בעלי אמצעים  והוא התנדב לקנות את החוט. גודל העפיפון היה מטר על מטר ולכן השתמשנו בבריסטול עבה. החלטנו גם לתת שם לעפיפון, אמ"ש על שם שלושת האנשים שתרמו את מירב האמצעים והמאמצים, אלי אהרוני, משה פרנסה ושמעון אוריאן
העפיפון הפך לאטרקציה של השכונה והביא לנו הרבה הנאה. לקראת החורף איכסננו אותו מעל לשירותים בחוץ וכיסינו בתקוה שישרוד עד לקיץ הבא, אבל למרבה הצער הוא לא שרד את הרוחות והגשמים
בניית בית על העץ, חבל טרזן, בניית תוף,חליל וגיטרה

בניית טלפון חוטי -  לקחנו 2 קופסאות שימורים והורדנו את המכסה והתחתית כך שהתקבל גליל. חיכינו לזמן שאמא טיפלה בעוף, וביקשנו ממנה את הריאות של העוף. חתכנו 2 חתיכות שיהיו מעט גדולות מקוטר הקופסה, מתחנו כל חתיכה על קופסה אחת. קשרנו חוט שיהדק כל חתיכה לקופסא שלו ושמנו לייבוש. למחרת לקחנו גליל חוט תפירה, ניקבנו חור במרכז הממברנה היבשה, הישחלנו קצה אחד של החוט דרך החור לתוך הקופסא. עם חתיכת נייר דבק הדבקנו את הקצה של החוט לממברנה בתוך הקופסא. חתכנו כעשרים או שלושים מטר מהחוט ועשינו אותה פעולה עם הקצה השני של החוט והקופסא השניה. שניים מחזיקים כל אחד בקופסא אחת ומתחילים להתרחק זה מזה בזהירות מירבית כדי לא לקרוע את הממברנה, עד שהחוט מתוח. כעת אחד דיבר לתוך הקופסא שלו והשני האזין ולהיפך. אני חייב לציין שאיכות הקול היתה מדהימה. לפני זמן מה בניתי כזה טלפון לנכדות שלי אבל במקום ריאות השתמשנו בנייר. התוצאה כמובן היתה פחות מרשימה אבל המשחק היה מהנה
 
בניית בריכה - באחד מימי החופש הגדול, לאחר סיום הקייטנות וחוברות העבודה, התחלתי להישתעמם ועלה לי רעיון לבנות בריכת שחיה. באותה תקופה לא היו עדיין מדי מים וכל משפחה שילמה איזה סכום חודשי כנראה לפי מספר הנפשות בבית. מאחורי הבית תקעתי 4 יתדות לארבע פינות הבריכה בגודל 3 על 3 מטר, ומתחתי עליהן חבל שציין את גבולות הבריכה. קראתי לכל הילדים בשכונה וסיפרתי להם על התכנית שלי וכולם התלהבו. ביקשתי שיבואו למחרת, כל אחד עם אישהו כלי חפירה, טוריה, מעדר, קילשון וכו'. בערב של אותו יום השקיתי את האדמה בהרבה מים כדי שתהיה קלה לחפירה. למחרת באו הילדים עם כלי העבודה והתחלנו לחפור, עד שהגענו לאדמה קשה ואמרתי שניפגש שוב מחר. שוב הישקתי בערב וחפרנו למחרת, במשך מספר ימים עד שהעומק הגיע ל 60-70 ס"מ
מתחילים למלא מים, אבל בקיץ יש סדקים באדמה והמים חילחלו ולא הצטברו בבריכה. הישקתי את הבריכה כל כמה שעות למשך יומיים שלושה עד שהמים כבר לא חילחלו. השארתי את המים פתוחים במשך כמה שעות עד שהמים היו בגובה סביר. עכשיו היה הזמן לבוא עם בגדי ים או מכנסיים קצרים לקפוץ לבריכה וליהנות. השמחה היתה רבה ואנחנו היינו כבר בצבע בוץ כשאמא עברה במקרה ושאלה מה אנחנו עושים, והאם לא הישתגענו. אמרתי לה שאנחנו עושים חיים. כרגיל היא אמרה: בִּי קָארֶת - כלומר אין לכם מה לעשות (מה שהיה נכון). הבריכה שימשה אותנו די הרבה זמן. מדי פעם היינו צריכים לשפץ את הקירות ולהוסיף מים. והאמת, שהיא כבר הפכה יותר לגיגית כי הקירות קרסו לאט לאט פנימה והיא גם היתה פחות עמוקה כקודם

בניית טאבון
המרוקאים בשכונה נהגו לבנות טאבון מבוץ ולאפות בו לחמים שהיו סוג של פיתה אבל בעובי 4-5 ס"מ. היו פעמים שאמא עשתה בצק ולקחה להם שיואפו לנו פיתות לשבת. זה עשה לי חשק לבנות טאבון. היה צריך לקושש הרבה קש, אז רתמתי את האחים והאחיות הצעירים, שיעזרו בלקושש קש ואני הייתי הבנאי שהכין את הבוץ ועירבב עם הקש. עד היום הם מזכירים לי שהעבדתי אותם בפרך כמו במצרים. אני רק רוצה לציין ששילמתי להם בסיבובים על הקורקינט ועל העגלה, וחוץ מזה כולנו נהיננו מהפיתות והעוגיות שיצאו מהטאבון. אבל הכיף הוא שהסיפור הזה הפך לחלק מההוואי מימים עברו
בנינו טאבון בצורת איגלו בקוטר של כמטר, עם פתח מקדימה להדלקת האש ולאפיה ופתח למעלה ליציאת העשן. ריצפנו חצי מרצפת הטאבון בחתיכות של אריחים שאספנו. בצד הלא מרוצף הבערנו גזרי עץ עד שהפכו לגחלים והטאבון היה מספיק חם, ואז התחלנו לאפות
היתה בעיה איך להשיג בצק. ביקשתי מאמא שתתן לנו חלק מהבצק שהיא עשתה, והתגובה שלה היתה: בי קארי? מסחרה באזי נקון, כלומר אין לך מה לעשות? אל תתעסק בשטויות. אבל אני לא ויתרתי והימשכתי לנדנד לה עד שהיא נתנה לי חתיכת בצק כדי להיפטר ממני. יצאו כמה פיתות קטנות שהיו די טעימות. ביקשתי מאמא לטעום, והיא טעמה באי רצון שוב כדי להיפטר ממני, ואז היא חייכה. ביום שישי הבא ביקשתי שהיא תכין יותר בצק, והיא כבר עשתה ללא התנגדות, ויצאו פיתות שכולם אהבו. מאותה נקודה והלאה הכננו בעצמנו את הפיתות לשבת. בין לבין אפינו גם עוגיות
הגיע החורף, ירדו גשמים והטאבון התמוטט. אין מה לעשות בקיץ הבא הצוות התגייס ובינינו טאבון חדש. אחרי הקיץ הזה אני עברתי לפנימיית כרמית בעין כרם, ללמוד תיכון בירושלים 

מבחינת חברים, כשיצאנו לרחוב נפגשנו עם ילדי השכנים ושיחקנו ביחד. משה פרנסה היה גם חבר טוב וגם למדנו באותה הכיתה והיינו התלמידים הטובים של הכיתה, וגם היתה תחרות סמויה בינינו
במרחק כמה רחובות מאיתנו גרה משפחת זרקוביאן, שהבת שלהם דינה היתה חברה טובה של דינה ויפה, והבן שלהם אהרון היה חבר טוב של שלום אחי
אגב, כשהיגענו ארצה והלכנו לבית הספר, ליפה ודינה היו שמות פרסיים. יפה היתה טאוס (טווס) ודינה היתה נרגז (נרקיס). כשיפה ודינה נכנסו לכיתה המורה אמרה שהן צריכות לבחור בשמות ישראליים. היות ולא היה להן מושג, אז דינה זרקוביאן הציעה את השם שלה לדינה שלנו, ואחרת בשם יפה סולימאני הציעה את השם שלה ליפה שלנו. לי לא היתה בעיה כי למרות שקראו לי רבי שמעון, אז בכיתה הורידו לי את הרבי. לשלום ומרגלית לא היתה בעיה עם השם
אנקדוטה קטנה לגבי השם שלי - היות וקראו לי לפעמים רבי שמן במקום שמעון, אז דוד אורי ז"ל עם ההומור שלו היה קורא לי בצחוק רבי רוּגַ'ן (שמן בפרסית), ובאותו משקל גם קראו לי בשם חיבה רבי שֶׁמֶנוֹק, אז דוד קרא לי  לפעמים גם רבי רוּגֲ'

מושב אורות -  דייויד גרטל

זה היה כשהייתי בכיתה ט' והיגעתי הביתה לחופשת פסח. יום אחד הגיע אלינו שלום ג'וּרָבּ בׇּף ואמר שיש מישהו במושב אורות שמחפש עובד ליום או יומיים ואני התנדבתי. למחרת הוא לקח אותי לאדם בשם דייויד גרטל שמוצאו מקנדה. דייויד אמר שצריך להוציא שתילים של עצי הדר מהמשתלה. הוא הראה לי איך צריך לחתון את האדמה של השתיל עם את חפירה מלבית כך שיהיה אפשר להוציא את השתיל עם גוש אדמה מרובע בגודל 25 על 25 ס"מ ועומק 40 ס"מ
בסיום יום העבודה הוא שאל אם אוכל להגיע גם בימים הבאים ועניתי בחיוב, ובחלק מהימים גם עשיתי עבודות אחרות. בסיום החופש הוא אמר לי שאבוא אליו לעבוד בכל הזדמנות שתהיה לי אפילו אם זה רק ליום. כך התחילה ידידות ארוכת שנים עד היום עם דייויד. היגעתי אליו כל פעם שהיגעתי לחופשה וכבר הפכתי לבן בית
דייויד היה בן יחיד שהתייתם מאמו בגיל צעיר והוא גרעם אביו מקס. מקס היה אדם חביב מאד, העברית שלו לא היתה הכי טובה אבל תיקשרנו די טוב. עם הזמן דייויד נתן לי לעשות כמעט כל עבודה, כולל האכלה של תרנגולים ופרות, קציר של תירס או אספסת, שתילה, עישוב דילול וקטיף בעיקר של עגבניות. זה עזר מאד כשהיגעתי מוקדם בבקר והוא יכל לישון יותר
כשהיגעתי בבוקר, מקס האבא כבר היה ער, ואני לקחתי את הטרקטור כדי לקצור תירס לפרות ולהאכיל אותן. האכלתי את תרנגולי ההודו ועוד עבודות רוטיניות של הבוקר. כשסיימתי את עבודות הבוקר ודייויד עדיין לא קם, אז מקס היה קורא לו דרך החלון
דייויד קום, הילד הגיע  (david get up, the kid is here)
ואז דייויד היה מגיע והיינו כמעט כל היום עובדים יחד וכמובן מדברים הרבה

במשך שתי חופשות קיץ עבדתי איתו בגידול עגבניות. קודם חורשים את האדמה ומקלטרים, אח"כ שותלים, אח"י תקעים עמודים להדלייה. כשהשתילים כבר גדלו אז מתחילים בהדלייה. מותחים חוטי ברזל, חוט אחד מכל צד של העמודים בגובה מעט נמוך מגובה השתילים כ 25 ס"מ. אז מצמידים את שני חוטי הברזל כל שהשתיל ביניהם ותופסים עם ווים. מדי זמן כאשט השתילים גדלו, הוספנו עוד שני חוטי ברזל גבוה יותר וכך הלאה. בסה"כ -5 4 זוגות חוטים שיחזיקו את השתילים שהגיעו לגובה של כמטר פלוס
מדי כמה ימים היה צריך להשקות. ההשקיה היתה נעשית ע"י הזרמת מים בתעלות שבין שורות השתילים. אם היה צורך בדישון, שפכנו דשן בתחילת השורה במקום שמתחילה ההשקיה והימים פיזרו את הדשן עד סוף השורה
לקראת סוף החופש הגדול כבר היה זמן הקטיף, עוד היספקתי לאכול כמה עגבניות טובות וחזרתי ללימודים בירושלים
דייויד התחתן עם נעמי מבאר טוביה והיה צריך למצוא לאביו מקום לגור, אז דייויד בנה יחידת דיור בהמשך לבית שלהם ואביו מקס עבר לגור שם
את ארוחת הצהרים שהבאתי מהבית אכלתי בחוץ באיזו פינה מוצלת. כשמקס עבר לגור ביחידת הדיור הוא לא איפשר לי לאכול בחוץ, הוא ביקש שאוכל אצלו ביחידת הדיור. זה היה מאד נחמד מצדו, וזה כל כך התאים לאופי שלו
עם השנים נולדו לדייויד ונעמי 4 בנים שחלקם גרים כיום במושב אורות וחלקם בסביבה
לקראת סוף התיכון שלי,דייויד החליט שהוא מתחיל להתעסק בדבורים. עזרתי לו לבנות כוורות, ומסגרות שעליהן הדבורים היו מוסיפות דונג וממלאות את החורים דבש. היה צריך למתוח חוטי פלדה בתוך מסגרות עץ ולהדביק עליהן משטח דק של דונג שהיו בו כבר צורות משושים כדי להקל על הדבורים לבנות את חלת הדבש. כדי להדביק את המשטחים על חוטי הפלדה חיברנו את קצוות חוטי הפלדה לסוללה, וכאשר החוטים חמים הם המיסו מעט את הדונג ואפשר היה להדביק עליהם את המשטחים. את המשטחים מכניסים אנכית למסילות בכוורת
כשהחלות היו מלאות בדבש ונחתמו בדונג ע"י הדבורים, היה צריך לרדות את הדבש. היתה חבית גדולה שישבה על ציר ובתוכה היה מקום לארבע חלות דבש. עם סכין מחוממת מקלפים את השכבה העליונה של הדונג כדי לחשוף את הדבש ואז מכניסים לחבית ומסובבים אותם עם ידית. מהכוח הצנטריפוגלי הדבש היה ניגר החוצה לתוך החבית. וכך מוסיפים את שאר החלות
דייויד נתן לי ספר על חיי הדבורים וזה היה מרתק. למי שלא יודע, בכל כוורת יכולה להיות רק מלכה אחת. המלכה גדולה פי שניים או שלושה מדבורת דבש רגילה ודבורות הדבש (שנקראות עמלות) תפקידן לעוף לאסוף צוף מפרחים להפוך לדבש ולמלא את החורים המשושים. בנוסף לכך יש גם צוות של עמלות שדואג לניקיון הכוורת ומטפל במלכה. אם המלכה מתה מסיבה כלשהי העמלות בוחרות מישהי והופכות אותה למלכה. אותה עמלה שהפכה למלכה גופה התפתח בהתאם לגודל של מלכה. תפקיד המלכה הוא לייצר עמלות וזכרים. לזכרים יש רק תפקיד אחד והוא להפרות את המלכה. צריך מספר זכרים מועט לצורך זה. הזכרים לא מורשים להיכנס לכוורת, מי שנכנס מסתכן בהשמדה ע"י העמלות. יש שיתוף פעולה מרשים בין העמלות גם בעבודה בתוך הכוורת וגם באיסוף הצוף. כאשר העמלות חוזרות מאיסוף צוף הן מבצעות ריקוד מיוחד שמסמן לעמלות האחרות את הכיוון ואת המרחק של המקום בו יש פרחים עם צוף
הדבורה יוצאת למעוף כלולת בהתאם לצורך כדי להזדווג עם זכרים
במשך השנים דייויד שיכלל את העבודה עם הדבורים. הוא בנה חדר רדייה שבו הכל היה מבוצע אוטומטית ולא ידני כמו שהתחלנו. הוא התפתח וגדל בענף הדבוראות והפך ליושב ראש אירגון הדבוראים באזור הדרום
דייויד נהג לנסוע לכנסים בארה"ב והתמחה בגידול מלכות. עם הזמן דייויד עסק פחות בדבש ויותר בגידול מלכות ומכירתן בארץ. כיום דייויד נמצא בגמלאות
בין השנים 1987-1991 חזרנו להתגורר בארץ. בשנת 1988 כל המשפחה ביקרנו את דייויד ואשתו נעמי במושב.(בזמן זה, שני היתה בת 9, אמר בן 5 ודוד בן 4, ורד עדיין לא נולדה). דייויד עשה לנו סיור במשק ועידכן אותנו במצב המשק והמשפחה שכללה את דייויד ונעמי וארבעה בנים. בזמן הביקור דייויד הלביש את שני בחליפה והכניס אותה לחדר הרדייה והסביר לה על העבודה עם הדבורים. דייויד הרכיב את הילדים שלנו על טרקטור ועל קרטינג שהוא בנה. כולנו זוכרים שדוד שלנו נגע בטעות בצינור המפלט של הקרטינג וניכווה
בסוף הביקור דייויד לא נתן לנו ללכת בידדים רייקות, הוא נתן לנו צנצנת דבש ושק גדול של קלמנטינות, וכך היה בכל פעם שבאנו לבקר אותו 

הוידאו הזה הנציח חלק מהביקור שלנו



במשך השנים ביקרנו את דייויד ונעמי, כולל פעם אחת שמשה אחי ואנכי ביקרנו אותם.  הפעם האחרונה  שביקרנו אותם היתה בזמן הקורונה. הפעם ביקרנו רחל, אנכי, דוד ומיה. היה נחמד מאד להיפגש איתם ועם אחד הבנים שגר איתם באותו זמן. החלפנו רשמים ועידכננו הדדית במצב המשפחות שלנו. אגב דייויד הכיר גם חלק מאחיי ואחיותי הגדולים יותר

הנה וידאו קצר ומספר תמונות מאותו ביקור


מימין: דייויד, נעמי, שמעון, רחל, מיה ודוד


מימין: דייויד, נעמי, שמעון, רחל, ומיה
 

מימין: שמעון, דייויד ודוד




סיור במשק

בית הכנסת של הפרסים

בית הכנסת של הפרסים היה קצת רחוק מהשכונה שלנו, בעיקר לנו הילדים. הוא היה כשני שליש הדרך מהבית שלנו למרכז ולבית הספר. אם אני זוכר טוב לקח לנו כרבע שעה מהבית לבית הספר. המבנה היה צריף ארוך ומלפנים היתה רחבה מרוצפת באריחים גדולים מהדגם הישן כחצי מטר על חצי מטר, שם יכל הקהל לשבת בימי הקיץ
לאחר 5-6 שנים נבנה מבנה חדש מאבן לא רחוק מבית הכנסת הישן
בכניסה לבית הכנסת, בקיר השמאלי היה ממוקם ארון הקודש, בחלק האמצעי היתה התיבה ושם ישב הקהל. עזרת הנשים היתה בחלק הימני
כפי שהזכרתי כבר אבא ישב תמיד בצד ימין של התיבה כשהפנים לארון הקודש, כך שהוא היה במקום הכי קרוב לתיבה שיוכל לשמוע טוב את הקורא
היתה תפילה יומית בעיקר מוקדם בבקרים כדי שאנשים יספיקו להגיע לעבודה. אני לא בטוח שהיה מנין כל יום.  אנחנו הילדים הלכנו לבית הכנסת בשבתות ובחגים
לא היה רב בבית הכנסת אבל היו מספר אנשים שיכלו לשמש חזנים ולקרוא בתורה את פרשת השבוע. בלי להשויץ אבא היה החזן הטוב ביותר. גם דוד אורי היה חזן טוב אלא שהוא לא התמיד להגיע לבית הכנסת. אבל דוד אורי היה עד כמה שאני זוכר התוקע בשופר הבלעדי בחגי תשרי
אנשים נוספים ששימשו חזנים היו עזיז כהן, אק'ג'אן ובאבאג'אן. כפי שהזכרתי בדברים שכתבתי על אבא, את התורה קראו אבא ועזיז כהן. לפני מנחה של שבת הם גם קראו בספר זכרון רחמים שהיה ספר דרשות על פרשת השבוע,
בתפילות השבת והחגים שימשו כחזנים ארבעת האנשים שהיזכרתי. למען הנימוס הם כיבדו זה את זה בקריאה אבל לעתים קרובות אק'ג'אן ובאבאג'אן התחרו ביניהם על הקריאה ולא פעם זה הגיע למריבה פיזית, מה שגרם בדרך כלל להפסקת התפילה ואנשים חזרו לביתם
כשחזרנו הביתה, היות וזה היה מוקדם מהרגיל, אמא הבינה שהיה שוב ריב בבית הכנסת והיא שאלה: עוד הפעם רבו
היה נהוג שאנשים שהיו להם אזכרות הביאו לבית הכנסת ברכות. ביסקויטים, עוגיות או מאפה כלשהו לברכת מזונות. פירות טריים או יבשים לברכת פרי העץ. ירקות או פירות מצמחים חד שנתיים לברכת פרי האדמה. ומשהו כללי כמו ביצים או סוגי שתיה לברכת שהכל נהיה בדברו
אחרי מנחה של שבת היה נהוג לומר דברי תורה עד לערבית של מוצאי שבת. בבית הכנסת הישן כל עוד ש סבא דוד בן חיזקיה היה בחיים, הוא נהג לספר סיפורים לקהל. הוא נפטר לפני שבית הכנסת החדש נבנה. בימי הקיץ הקהל ישב ברחבה בחוץ וסבא דוד ישב עם גבו לקיר בית הכנסת והקהל ישב מסביב במעגל והקשיב. כפי שהזכרתי בדף שהקדשתי לסבא דוד בן חיזקיה, נהגתי לשבת צמוד אליו כשהוא סיפר אפילו שלא בהכרח הבנתי את כל מה שהוא סיפר
בלימוד להושענא רבא וערב חג שבועות היה נהוג להישאר בבית הכנסת כל הלילה וללמוד. אנחנו הילדים יצאנו בחלק מהזמן והסתובבנו בשכונה בחיפוש אחר פירות בשלים בגינות השכנים. מדי פעם התגלינו ע"י השכנים אבל הצלחנו לברוח בזמן
בבית הכנסת למדו למשך זמן מסויים ואז היה קדיש ואחריו היו ברכות וחוזר חלילה, כך שהיו מספר פעמים שהיו ברכות עד לפנות בוקר שהגיע זמן תפילת שחרית
כמובן שבמשך הלילה היו אנשים שנרדמו והיה צורך להעיר אותם לקדיש ולברכות. השובבים מבין הקהל נהגו לקרב טבק הרחה לאף של הנרדמים, ואלה התעוררו בבהלה כשהטבק שרף להם את הנחיריים
היה אדם מאד נחמד בשם האיי זאג'ולי כלומר חי עם העיניים הירוקות שהיה גם ג'נג'י. חי לקח על עצמו לחלק את הברכות לקהל. כמובן שגם אנחנו הילדים נרדמנו באיזה שלב, וחי כשחילק את הברכות, הכניס ברכות לכיסים של הלדים הרדומים וכשהתעוררנו מצאנו כל טוב בכיסים
בראש השנה הילדים מתחת לגיל בר מצוה חיכו לתקיעת השופר ואז מי שרצה הלך הביתב לאכול כי התפילה היתה ארוכה והסתיימה בדרך כלל בצהריים או יותר מאוחר
ביום כיפור הילדים הלכו הביתה לאכול אחרי הוצאת ספר התורה
בין הילדים היה אתגר מי יצום לזמן רב יותר, אבל בדרך כלל האמהות זרזו את הילדים לאכול כדי שלא יקרה שמישהו לא ירגיש טוב ואולי אפילו יתעלף
היה כמובן מנהג לתת לילדים לקרוא קטעי תפילה כמו ברכות השחר, רננו ועוד



בית ספר "האחים" בקרית מלאכי

בית ספר האחים נקרא על שם האחים אפרים וצבי גובר שנפלו במלחמת העצמאות.  במלחמת העצמאות היה אפרים, מפקד ב"הגנה", ונהרג בהתקפה על טירת שלום כשהוא בן עשרים. שלושה חודשים לאחר מכן נהרג אחיו הצעיר צבי, בקרב על משלטי חוליקאת, כשהוא בן שבע עשרה  
אימם רבקה גובר הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית שעשתה רבות למען ילדי הישובים בסביבה
גם המושב כפר אחים נקרא על שמם של האחים. כידוע בני גנץ וישראל כץ הם בני מושב כפר אחים
בית ספר האחים היה בית הספר היחיד כשהגענו לקרית מלאכי. יפה ודינה נכנסו לכיתה ג, אני נכנסתי לכיתה א ושלום לגן. אינני זוכר אם גם מרגלית הלכה לאיזה טרום גן או למסגרת אחרת, או שנשארה בבית. הישתלבנו די מהר בבית הספר וזה הפך לחלק מחיינו

המחנכים שלי

הייתי ילד די סקרן ותמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים. בסך הכל המחנכים שלי היו בסדר אבל תמיד יש כאלה שהם היותר טובים

 אלו המחנכים שהיו לי בבית הספר היסודי ביניהם כמה שלא אשכח

כיתה א - המורה זהרה - לא זכור לי משהו מיוחד בקשר אליה
כיתה ב - המורה רבקה - לא זכור לי משהו מיוחד בקשר אליה
כיתה ג - המורה אתי - המורה אתי היתה למעשה חיילת משוחררת שבאה כמורה מחליפה למורה הקבועה שיצאה לחופשת לידה ולא שבה ללמד. היא זכורה לי משתי סיבות.  הראשונה: כדי ללמד חשבון, היא הכינה מספר גדול של כרטיסיות , כאשר על כל כרטיסיה היו 10 תרגילי חשבון. בכל תחילת שיעור היא חילקה את הכרטיסיות, והקציבה 10 דקות לפתור את התרגילים, ואז היא אספה אותן. העבודה היתה בקבלנות, כל אחד עושה מה שהוא יכול בזמן הנתון. היא הכריזה ששלושת התלמידים שיפתרו הכי הרבה תרגילים נכון, יקבלו פרס
אהבתי חשבון והנדסה אז יצאתי מקום ראשון. הפרס שלי היה ספר תמונות של אתרים מעניינים בארץ. באחד מימי החופש הגדול נסעתי לדודה שושנה בירושלים והיה כיף איתם. מרגלית של דודה ואני היינו ביחסי ידידות יותר משאר בני הדודים כי היינו בני אותו גיל. כאות ידידות נתתי למרגלית את הספר שקיבלתי. לא אתפלא אם מרגלית שומרת עדיין את הספר
הסיבה השניה היתה שהיה לי הרושם שהיא גילתה כלפיי יחס אוהד יותר משאר התלמידים, וכנראה פיתחתי כלפיה תסמין של אהבת תלמיד למורה. אני מודה שהיא גם היתה עלמה נאה. בסוף שנת הלימודים היא אמרה שלא תשוב ללמד בשנה הבאה וזה איכזב אותי. היא גרה בטבריה, ואיני יודע איך, מצאתי את עצמי ילד בכיתה ד, כותב לה מכתבים ומקבל מכתבי תשובה. אבל כמובן שזה לא היה יכול להימשך זמן רב והיא הסבירה שהיא תפסיק לכתוב, וזה היה סוף הסיפור
כיתה ד, ה - יעקב מדעי - המורה יעקב היה מורה טוב והוא היה המחנך של שתי הכיתות המקבילות. הוא לימד אותנו בכיתה ד ובכיתה ה. בנו יאיר איתרע מזלו והיה תלמיד של אביו בשנתיים אלו. מדוע איתרע מזלו? כי אביו פשוט רדה בו, ריחמתי עליו. יאיר היה ילד חמוד מאד ומופנם, ולדעתי המופנמות שלו היתה תוצאה של יחס אביו אליו. היינו חברים טובים ודי היצטערתי בשבילו. לימים כשכבר למדתי בתיכון, פרצה השמועה הנוראה שהמורה יעקב נתן שיעורים פרטיים לתלמידה לאחר שעות הלימוד ולא עמד בפני יצרו. הוא סולק מבית הספר, וגם על האירוע הזה היצטערתי מאד כי זה פגם בזכרונות הטובים עם אותו מורה
כיתה ו - עדה גלר - את המורה עדה גם לא אשכח לעולם. אצלה קרו לי שני אירועים שנחרתו במוחי, אחד נעים והשני פחות
האירוע הלא נעים - באחד הימים בשיעור של המורה עדה, קמו שני תלמידים עמדו לפני הכיתה ואמרו שהם הכינו הפתעה וביקשו שאגש אליהם. הם נתנו לי קופסה וביקשו שאפתח. פתחתי וראיתי שם בגדי ספורט חולצה וגופיה. מרוב בושה ומבוכה השארתי את הקופסה וברחתי החוצה
הסבר קצר - היות והיינו משפחה מרובת ילדים ואמצעים דלים, ההורים לא הוציאו כסף על דברים שלא נראו להו חשובים ללימודים. אחד מהם היה בגדי ספורט, השני היה תמונות סיום כיתה, ואולי היו עוד מספר דברים לא חשובים בעיניהם
היות ולא היו לי בגדי ספורט, אז היו פעילויות ספורט שלא יכולתי לבצע הלכה
מתוך אהבה ורצון טוב הכיתה אספה כסף וקנו לי את בגדי הספורט. לאחר שברחתי החוצה מהכיתה, באו שני התלמידים והסבירו את כוונתם הטובה, עדיין סירבתי לשוב לכיתה. ואז באה המורה עדה ושיכנעה אותי לשוב לכיתה. כששבתי לכיתה, באו התלמידים לחבק אותי והייתי צריך לאזור את כל כוחותי ולהיות מאופק ולהודות להם
האירוע הנעים - אצלנו בבית הבנים לא היסתפרנו במספרה, אבא סיפר אותנו תספורת צבאית, מה שקראנו לו קרחת. זה היווה מדי פעם סיבה לתלמידים להקניט אותי ולקרוא לי קרחת. היה תלמיד בשם דוד טקיה שהוא החשיב את עצמו למלך הכיתה וקרא לי קישואים כי הקרחת שלי היתה חלקה כקישוא. האמת שזה הרגיז אותי. היות והוא היה אחד התלמידים הגרועים בלימודים התשובה שלי אליו היתה: לפחות בקישוא שלי יש שכל אבל הקישוא שלך חלול. עם הזמן לאחר  שחטף ממני בנושא הזה הוא חשב פעמיים לפני שקרא לי שוב קישואים. ואם כבר היזכרתי אותו, הוא תמיד הקפיד על הופעה של שוויצר כמו שקראנו לזה, עם ברילנטין בשיער ובלורית מתנפנפת. אבל לזכותו ייאמר שהוא היה טוב בספורט. אני חייב לציין שלקראת כיתה ח הוא התחיל להיות בחור רציני, השתפר בלימודים וגם הפך להיות חבר טוב. בהמשך הוא אפילו הפך להיות מורה. אבל מאד היצטערתי בשבילו ובשביל אשתו שלא היו להם ילדים
חזרה לנושא התספורת אצלנו בבית - המורה עדה היתה עושה שיחה אחד לאחד עם התלמידים. באחת השיחות היא אומרת לי: שמעון, אין לי הרבה מה לומר לך מלבד זה שאתה תלמיד טוב, אולי לך יש מה להגיד לי? יש משהו בכלל שמפריע לך? ואז נזכרתי בנושא התספורת וסיפרתי לה שזה מפריע לי. היא אמרה שהיא תנסה לעזור. באספת ההורים הבאה היא ביקשה שאבוא עם ההורים, ושם היא שאלה את ההורים שלי אם אפשר לעשות משהו בענין. מאותו ים והלאה הסתפרנו במספרות, ואת זה אני לא שוכח לה



כיתה ז-ח - המחנך הנערץ שלי עזרא מורד



אשתו ומזכירת בית הספר המיתולוגית אילנה

 אם יש מורה שהכי הרשים אותי והכי תרם לי זה עזרא מורד. הוא היה מורה בנשמה, אדם מופלא וציוני בנשמתו ובמעשיו. הוא עלה לארץ עם אחיו בזמן קום המדינה כשהיו בגיל תיכון, למד במספר מקומות בארץ והגיע לקרית מלאכי, והיה לאחד האנשים שתרמו לפעילויות חינוכיות ואחרות וגם לימד בבית הספר המקומי ההתלהבות שלו והחיוך התמידי סחפו את התלמידים ואני בכללם

לאורך כל שנות בית הספר היסודי, החבר הכי טוב שלי היה משה פרנסה שגם גר בסמוך אלינו וגם למד איתי בכיתה
שנינו היינו התלמידים הכי טובים בכיתה, והיתה גם תחרות סמויה בינינו בלימודים
בכיתה ח הודיע לנו המורה עזרא שיש פנימיה תיכונית של משרד החינוך בירושלים לתלמידים מחוננים, ויש הקצאה לכל בית ספר בעיירות הפיתוח לשלוח תלמיד אחד מכל כיתה ח לפנימיה זו. המורה עזרא בחר בי מכיתה ח2 ואת יהודה עזר מכיתה ח1 ללכת לפנימיה זו. מצד אחד שמחתי שזה אני, ומצד שני לבי נחמץ בשביל משה פרנסה שהוא לא נבחר. אבל  לשמחתי הוא נשלח לפנימיה מקצועית בשם אורים ליד כפר ויתקין


מנהל בית הספר היה ישעיהו רוזנבלום ואשתו לאה היתה מורה בבית הספר. הם גרו ממש מאחורי הצריף של סבא וסבתא. יש לי זיכרון שהם גידלו פרג בגינה ומדי פעם היינו קוטפים ראש פרג, שוברים אותו ואוכלים את הגרגרים
מאוחר יותר החליף אותו בן ברוך  והמרה בנימין היה סגנו


המנהל בן ברוך  וסגנו בנימין אליקים



המורה לספורט יעקב כשר מבאר טוביה, היה ספורטאי אמיתי ואדם לעניין

 

המורה לבישול שמחה לוי, שלא היה תלמיד שלא בילה איתה יום במטבח שהיה כולו כיף. יש גם תמנה של שלום ביום מטבח איתה


שלום ביום מטבח עם המורה שמחה, עומד לפני המורה שמחה


אריה לנצ'יצקי היה המורה למסגרות ממנו למדנו הרבה אחרי התירגולים והפרוייקטים שעשינו איתו. בכיתה ח' עשינו פרוייקט משותף לכל הכיתה, בנינו חנוכיה מפליז עם בסיס מעץ זית ועליו הקדשה לבית ספר בלוס אנג'לס העיר התאומה של קרית מלאכי . טוב, התאומים האלה ודאי לא  באותו גיל, הם דומים בשם


אריה בלומנפלד (השם האנגלי שלו היה בובי) היה המורה לאנגלית וחקלאי ממושב אורות. אני לא יכול לומר שהוא לימד אותנו הרבה אנגלית כי פשוט הוא דיבר לעצמו והכיתה היתה שקופה לגביו. הוא היה איש גבה קומה ונהג לשבת על השולחן האמצעי בשורה הראשונה שם ישב גם עבדכם הנאמן. התלמיד שישב לידי בשולחן ואנכי מדי פעם הכנסנו את הברכיים מתחת לשולחן והיקפצנו את המורה בובי. הוא כמובן היה שקוע בהרצאה לפני הכיתה ולקח לו קצת זמן להבין שהוא על מקפצה. ואז הוא שאג סטופ איט כלומר תפסיקו עם זה. כמובן הכיתה פרצה בצחוק אבל המורה אריה פיתח עור עבה

בבית הספר בקרית מלאכי היו די הרבה מורים עולי עירק וכולם היו מוצלחים. היה מורה עזרא סמוחה שהתמידים קראו לו מלאך המוות. היות ובהפסקות במקום לשבת בחדר מורים כמו הרבה מורים, הוא הסתובב בחצר או יותר נכון הוא הסתתר בחצר, ויצא מהמסתור אם ראה תלמידים שלא התנהגו כהלכה. הוא עמד מול התלמיד הסורר וקרא לו עם האצבע בתנועות של בוא אלי. אם היה צורך, הוא גם העניש. תלמידים לא אהבו את זה ולכן כינו אותו מלאך המות
לא זכיתי ללמוד אצלו, אבל דינה ויפה כן. היה לו מנהג לבקר בבתי תלמידים בימי שבת ולשוחח עם התלמיד ועם הוריו שיחת רעים. בשבת אחת שהוא ביקר אותנו, ישב ושוחח איתנו ובין היתר היה שואל את הילדים חידות. למשל הוא שאל את אפי שלא היה עדיין בגיל בית ספר: אם שותלים נוצה ומשקים אותה כל יום, האם תצמח תרנגולת? כמובן אפי היה מספיק חכם לענות את התשובה הנכונה
המורה נסים דוד היה מורה לכימיה, תמיד עם חיוך על פניו
השרת עובדיה עיישה גם עלה מעירק, הפך ברבות הימים למורה בבית הספר. בתו עמליה למדה איתי בכיתה
אם זכור לי טוב, ראש המועצה בזמן שהיגענו היה צוקרמן, אבל אחריו היה עבודי, עולה מעירק
למען האמת לעולי עירק ולעולי אירן היה רוב בבית הספר. בזכות זה אני מבין קצת עירקית, והיו לי עוד חברים טובים מעירק לאורך הדרך. אולי מצאנו שפה משותפת יותר מאחרים כי אבותינו היו שותפים בגולת בבל
תמונות של המורים האחרים ניתן לראוה בתמונת המחזור של כיתה ח' בהמשך הדף

הנה סיפור שהיה לי עם המנהל ישעיהו. באחד הימים לאחר הלימודים, משה פרנסה ואני, היינו בדרכנו הביתה. עברנו ליד גינה שהיתה שייכת לאחת הכיתות וראינו שיש שם גזרים שהגיעו לפרקם, והתחשק לנו לטעום מהם. כל אחד תלש מספר גזרים, ניגבנו את החול והתחלנו לכרסם. לפתע אנחנו שומעים את המנהל קורא לנו. הסתובבנו והוא אמר שמה שעשינו הוא חמור. הוא לקח אותנו לנגריה בבית הספר, נעל אותנו בפנים והלך הביתה
 היתחלנו לצעוק בקולי קולות ואין עונה. המשכנו לצעוק מדי פעם ולקח זמן עד שהשרת עובדיה עבר ליד, פתח לנו והלכנו הביתה. נראה לי שאם זה היה קורה כיום, המנהל היה נקרא לסדר 

בשיעורי חקלאות עבדנו בגינה של הכיתה, וזכור לי שבין יתר העבודות בגינה, נהגנו ללקט פרחי קמומיל שנקראו גם בָּבּוֹנַג, ונמכרו על ידי בית הספר והכניסו כסף
אני לא שיתפתי פעולה כל כך בשיעורי חקלאות, אפילו שבבית היו לנו גינות שטיפחנו באהבה. נראה לי שזה נבע מהעובדה שהיתה תדמית נמוכה להורים שעבדו בחקלאות. נתנו להם טוריה ושלחו אותם לעבוד בסיקול אבנים בקרן קיימת. זה התבטא בתעודה שלי שבחקלאות קיבלתי רק ציון טוב ולא טוב מאד כמו הציונים האחרים, בתוספת הערה מהמורה לחקלאות: חבל שמתחמק
מלבד חקלאות היו בבית הספר גם שיעורי בישול שקראו לזה תורת המזון, שיעורי מלאכת יד, הבנות תפירה והבנים נגרות ומסגרות, ועוד
זכור לי שבשיעורי נגרות הכננו מתלה לבגדים, קופסת איכסון ועוד
בשיעורי מתכת בילינו בהתחלה הרבה שיעורים בלשייף חתיכת ברזל ולעשות ממנו מנסרה עם משטחים חלקים וזויות מדוייקות. זכור לי שלכולם נמאס מהעבודה הזאת. לבית הספר שלנו היה בית ספר תאום בלוס אג'לס - תרגום של קרית מאלכי - שהיו בינינו קשרי תרבות למיניהם. למשל בכיתה ח עשינו בשיעורי מתכת חנוכיה יפה עם קנים מפליז ובסיס מעץ זית. על הבסיס הודבקה חתיכת מתכת עם הקדשה לבית הספר התאום. החנוכיה כמובן נשלחה ללוס אנג'לס וקיבלנו חזרה מכתה תודה
למדנו מספר שיעורי בישול בשבוע ומדי פעם לפי התור היה יום אחד שעבדנו במטבח ועזרנו לבשל עם המורה לבישול. אני זוכר שדי אהבתי את ארוחות הצהרים בבית הספר, בעיקר את קציצות הדגים וסלט החצילים
אני לא בטוח אם אני זוכר שהיו שיעורי מוזיקה או לא, אבל היה מורה למוזיקה בשם יעקב כנעני שארגן מקהלות בעיקר עם הכיתות הגבוהות ובעיקר בנות. אני לא הייתי במקהלה ואני לא זוכר אם בכלל היו אי אילו בנים במקהלה
זכור לי גם שהיו כאלה שלמדו שיעורי חליל אבל כנראה שזה היה למי שיכל לקנות חליל
יפה ודינה היו כל השנים במקהלה, והופיעו באירועי בית הספר ובכל מיני מקומות בארץ
חסר גדול התגלה לי כשהיגעתי לתיכון שבעצם כמעט ולא קראתי ספרים. איני יודע אם זה היה בגלל שלא היתה ספריה או מסיבות אחרות

מספר תלמידים שזכורים לי מבית הספר בעקבות אירועים שקשורים אליהם או מפאת אופיים


משה פרנסה חברי הטוב שגר לידי ושעברנו הרבה ביחד


אברהם בבילה, שהכינוי שלו היה ג'רי כי הוא הזכיר את ג'רי לואיס. לאחר מלחמת ששת הימים נהגנו לנסוע לטיולים בסיני עם חברים מהטכניון. כשהיגענו לדהב אני רואה את אברהם במסעדה המקומית והסתבר שהוא אחד המנהלים שם, שמחנו להיפגש אחרי זמן כה רב


דוד טקיה - סיפרתי עליו למעלה בדף זה


מרים קורנט היתה ילדה נאה ותלמידה טובה. אביה ודודה היו האינסטלטורים של קרית מלאכי. היו בינינו יחסי ידידות. לימים כשהייתי כבר קצין בגולני, היה מצעד יום העצמאות בחיפה ופגשתי אותה שם. אבל התגובה שלה למפגש בינינו אחרי זמן רב היתה מאד קרירה וזה איכזב אותי, לכן לא הארכתי בדיבור וניתקתי מגע 


יהודה עזר - סיפרתי עליו בהקשר של לימודי תיכון בירושלים בתנאי פנימיה


יאיר מדעי - סיפרתי עליו למעלה


חנה דניאלי - היתה אחותו של משה דניאלי שהיה חבר שלי וגר בשכונה


עמליה עיישה - בתו של שרת בית הספר עובדיה שהפך למורה אחרי שאני עזבתי ללימודי תיכון


עוזי חבה - הוא ואחותו הלה למדו איתי בכיתה. עוזי היה בחור נמרץ היה לו כושר אירגון טוב



בכיתה של יפה ודינה היה תלמיד בשם יעקב ביטון שנשלח ללמוד בירושלים ופגשתי אותו שם כשהיגעתי ודיברנו וגיליתי שהוא מאד נחמד. בסוף התיכון הוא הלך לקורס טייס אבל לא סיים. אם אני לא טועה היה לו אח בשם יוסי שהיה בכיתה של שלום. תקן אותי אם אני טועה שלום כדי שאעדכן, תודה

היה תלמיד נוסף מהכיתה של יפה ודינה בשם מרדכי ברגר, בחור ג'נגי גבוה. בן יחיד להורים שלו שהיו בעלי חנות "אתא" היחידה בקרית מלאכי, וכמובן   שמצבו הכלכלי היה טוב. לאחר סיום בית הספר העממי הוא נשלח ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. הוא סיים תיכון וסיים את השירות כקצין בהנדסה קרבית. אנחנו נפגשנו בקורס טייס. הוא אחרי שהשתחרר מהצבא ואני קצין בגולני עדיין בשירות חובה. הקורס היה של אנשים שחלקם אחרי שחרור וחלקם עדיין משרתים ביחידות אחרות. היה ניפוי די גדול אחרי הלימודים העיוניים, ומרדכי ואני המשכנו לשלב הטיסות במטוס אימון קל. מרדכי סיים את קורס הטייס כטייס הליקופטרים ואני הודחתי אחרי 9 שיעורי טיסה. הסיפור המלא של קורס הטייס יסופר בפרק של השירות הצבאי



תמונות סוף שנה - בית הספר היסודי

בחיפוש באינטרנט מצאתי חלק מתמונות סוף השנה בהן מופיעים חלק מהאחים והאחיות

היה נהוג להצטלם תמונות כיתה בסוף כל שנת לימודים, וכפי שהזכרתי אנחנו לא קנינו את התמונות כי התקציב המשפחתי היה מוגבל לדברים החשובים ביותר
לאחר חיפושים באינטרנט מצאתי מלאי די גדול של תמונות כאלה, אלא שביניהם היו מספר תמונות בודדות שחלק מאיתנו מופיע בהם
היצגתי בדף זה קודם את התמונות שבהם מופיעים חלק מאיתנו ובהמשך עוד תמונות כדי שכולם יצפו בהם ואולי חלק מאיתנו בכל זאת ימצאו את עצמם שם

תמונת סוף שנה של יפה ודינה כיתה ה' תשי"ז 1957. יפה שניה מימין בשורה השניה מלמעלה. דינה שניה משמאל בשורה התחתונה
בשורה התחתונה ישנן שתי תימניות, השלישית מימין והשישית מימין נדמה לי שאלה האחיות מקייטן, אולי יפה ואביבה
ונראה לי שהילד השני מימין בשורה השניה מלמטה זה מרדכי ברגר שהיה ג'ינג'י, והשלישי לידו אולי יעקב ביטון
והחמישי מימין בשורה העליונה זה בחור מכורדיסטן שנדמה לי קוראים לו חביב, הוא נשאר כיתה והגיע אלינו לכיתה
והאמת שיש עוד פנים מוכרים אלא שאני לא זוכר את שמם. יפה ודינה תקנו אותי אם אני טועה, ותגידו אם אתן מזהות תלמידים נוספים  

תמונת סוף שנה של יפה ודינה כיתה ו' תשי"ז 1957. יפה שניה מימין בשורה האמצעית. דינה שלישית מימין בשורה העליונה
ושוב רואים את אחת מהאחיות מקייטן בשורה העליונה שניה מימין ליד דינה, והשישי מימין בשורה העליונה מרדכי ברגר
וגם החמישי מימין בשורה האמצעית זה שוב חביב 


תמונת סוף שנה של שלום כיתה ב' תשיז 1957. שלום רביעי מימין בשורה העליונה. אהרון זרקוביאן ז"ל רביעי משמאל בשורה העליונה


תמונה של משה מקבל פרס באירוע ספורט. תאריך לא ידוע. מדהים כמה שאחינו היפה משה מאד קרוב לאיך שהוא נראה היום, קל מאד לזהות אותו


תמונה של מרגלית בטיול שנתי כנראה, שלישית משמאל בשורה התחתונה


תמונת סוף שנה של המורים שנת תשי"ז 1957
שורה עליונה מימין: ראשון עובדיה השרת, רביעי נראה לי שזה המנהל ישעיהו רוזנבבלום, חמישי המורה עזרא סמוכה, אחרון בשורה זה המורה בנימין
שורה שניה מימין: הראשון מוכר לי אבל לא זוכר את שמו, השני המורה עזרא מורד,  הרביעי המורה יעקב מדעי,  האחרון המורה נסים
שורה אחרונה: מזכירת בית הספר ואשתו של עזרא מורד אילנה
את השאר איני זוכר. אם מישהו מזהה מורים בתמונה נא לעדכן בבקשה

התמונות הנוספות שעדיין לא זיהיתי בהם מישהו מאיתנו


תמונת סוף שנה של כיתה ז2 שנת תשי"ט 1959. ת שהיא כיתה מקבילה לכיתה של יפה ודינה
אני מזהה כמה פנים אבל לא זוכר שמות, חוץ מאחד בשם צדיק ראשון משמאל בשורה התחתונה, עומד על הברכיים
הבחור הנמוך ליד המורה בנימין הוא פרסי שאחיו היה בכיתה שלי ושלימד אותי לרכב על אופניים ואני עזרתי לו בשיעורים
יפה דינה תראו אם אתן מזהות מישהו


תמונת סוף שנה של כיתה ב3 שנת תשי"ז 1957. , כיתה מקבילה של שלום
שלום תראה אם אתה מזהה מישהו


כיתה ו' 3 תשי"ט היא כיתה מקבילה של שמעון. אני מזהה כמה ילדים אבל לא זוכר שמות

יש עוד הרבה תמונות של חגיגות מקהלה ועוד, אבל אני צריך לעבור עליהם בדקדקנות ולהחליט מה להכניס לדף


תמונות מחזור בית ספר "האחים" בקרית מלאכי

נכון לעכשיו רק שלום ואני מצאנו את תמונת המחזור שלנו של סוף כיתה ח' בקרית מלאכי, נקוה שיימצאו גם של יפה ודינה כי שאר האחים ממרגלית ומטה סיימו כיתה ח בירושלים


תמונת המחזור של שמעון, כיתה ח' בסוף שנת תשכ"א 1961


אני בשורה השניה במקום 12 מימין

תמונת המחזור של שלום, כיתה ח' בסוף שנת תשכ"ג 1963


שלום בשורה הראשונה במקום שביעי מימין

תעודות שמעון כיתות א-ח

 
   

כיתה א
  

 
 

כיתה ב
 

 
 

כיתה ג
 

 
 

כיתה ד
 

 
 

כיתה ה
 

 
 

כיתה ו
 

 
 

כיתה ז
 

 
 

כיתה ח