זכרונות עם אבא דוד

יזד כשאני מנסה להיזכר בזכרונות הכי ראשוניים שלי מאבא, זה קשור לבית הכנסת. היות ואנחנו עזבנו את יזד כשהייתי ילד לפני גיל בית הספר איני זוכר הרבה מיזד. אחד הזכרונות הם שאבי היתפלל בבית כנסת כמאל נדמה לי. המקום שאבי ישב היה בצד ימין של התיבה כשפנינו להיכל. התיבה היתה בנויה מעץ טבעי ועל הדופן מולנו היו 4 מעוייני עץ בצבע חום שאני אהבתי להיסתכל עליהם. הדבר המעניין הוא שגם בקרית מלאכי וגם בבית הכנסת של המשהדים בו היתפללנו בשבתות אבי ישב בדיוק באותו מקום מימין לתיבה
היהודים ביזד לא היו קלים, לרוב הגדול של האנשים הפרנסה לא היתה בשפע והיו צריכים לעבוד קשה שעות ארוכות ביום
היות ואבא היה בן 6 כשהתייתם מאביו אליהו וגם אחיו משה נפטר 8 חדשים לאחר מכן, ודאי לא היה קל לסבתא מרים לפרנס ולטפל בשלושה ילדים קטנים. המציאות אילצה את הילדים לעבוד ולעזור בפרנסת הבית במקום ללמוד
למרות שאבא לא למד מעולם בבית הספר, הוא ידע קרוא וכתוב בעברית בכתב רגיל ובכתב רש"י. אבא נהג לתרגם סימולטנית לפרסית כל מיני תפילות ופיוטים, כמו ההגדה של פסח בליל הסדר, תפילות יום כיפור, פיוטים ועוד
אבא היה בן בית אצל האג'י מתייא שהיה אחד מראשי הקהילה ביזד (כנראה שהוא עבד שם בכל מיני עבודות מדי פעם). הוא היה גם שר שם למשפחה מקאמות בפרסית כמו הפט מואמה שיוצג בהמשך

בין העבודות שאבא נהג לעשות בביתו של  מתייא היה עשיית יין וערק. אני זוכר שהוא סיפר שעשה את זה בעיקר מאוחר בלילות. אולי מפחד מפני השלטונות, כי היה איסור על עשיה או צריכה של אלכוהול. הוא סיפר שהערק שהוא היה עושה היה איכותי והרגיש כמו שמן שיורד בגרון. הוא אמר שכדי לבדוק את איכות הערק, יש לנער היטב את הבקבוק וככל שהבועות יותר גדולות ושורדות זמן יותר ארוך, איכות הערק טובה יותר. העבודה נעשתה על גחלים ואבא סיפר שבין לבין הוא צלה בשר על הגחלים והיה משביע את רעבונו ונהנה מהבשר ומהערק גם יחד
היו סיפורים שאבא ואחת הבנות של האג'י מתייא היו מאוהבים ושאבא גם כתב לה שירים. הם רצו להיתחתן אבל סבתא מרים לא הסכימה בטענה שזה לא מתאים, ענייני מעמדות. כמו שהיו אומרים בפרסית שאדם צריך למצוא לו בת זוג שתהיה מתאימה לו כמו שטלאי צריך להתאים לבגד. אבל תודה לאל, אבא התחתן עם אמנו, אישה טובה, חכמה וגם יפה

איני יודע באיזה גיל התחיל אבא לעבוד אבל בין העבודות בהם עסק היו חקלאות, ספרות, סנדלרות, טבחות, רוכלות ועוד
חקלאות – הוא ואחיו הגדול אהרון נהגו בעונת הקיץ לחכור שדה מחוץ לעיר, לזרוע אבטיחים, מלונים, מלפפונים ועוד. כאשר הפרי היה מוכן, הם מכרו את תכולת השדה ושבו לעיר והכסף שימש אותם לתקופה מסויימת
בארץ הוא כמובן עבד הרבה שנים בחקלאות במקומות שונים. הוא גם עבד בגינה ואנחנו הילדים למדנו ממנו את האהבה לאדמה
בארץ הוא כמובן עבד ממנו את – איני יודע כמה זמן עסק בזה, אני רק זוכר שתמיד היו לו בבית מכונת ספרות וכלי סנדלרות. סיפר אותנו האחים למשך מספר שנים וגם היה קונה עור לסוליות ומתקן לנו הנעליים, ואפילו אנחנו למדנו איך לתקן נעליים. אבא גם שימש כטבח באחד מבתי הספר ביזד. בתור ילד קטן כשהיינו מבקרים לוקח צלוחית, אוסף מתוך מכתש ענק עשוי סלע אבקת לימון יבש שנותרה ושם בצלוחית,מוסיף מעט שמן זית מערבב ונותן לאכול. הטעם של זה אצלי בפה עד היום

ספרות וסנדלרות – איני יודע כמה זמן הוא עסק בזה, אני רק זוכר שתמיד היו לו בבית מכונת ספרות וכלי סנדלרות. הוא סיפר אותנו האחים למשך מספר שנים בארץ וגם היה קונה עור לסוליות ומתקן לנו את הנעליים. אפילו אנחנו הילדים למדנו ממנו איך לתקן נעליים

טבחות – אבא שימש כטבח באחד מבתי הספר ביזד. אני זוכר בתור ילד קטן כשהיינו מבקרים את אבא בבית הספר הוא היה לוקח צלוחית, אוסף אבקת לימון יבש מתוך מכתש ענק עשוי סלע ושם בצלוחית. על זה הוא הוסיף מעט שמן זית ערבב ונתן לנו לאכול. הטעם של זה אצלי בפה עד היום. כשאמא היתה חלילה חולה או מבצר ממנה מאיו סיבה לבשל, אבא היה מבשל אוכל טעים

רוכלות – אבא נהג ללכת לכפרים בסביבה למכור דברים, אם על חמור או ברגל. הוא סיפר שכשהלך בלילה הוא נזהר מאוד משודדים. כל פעם ששמע קולות של אנשים הוא התרחק מהם גם אם זה האריך את הדרך. הוא סיפר שהיו לו חברים מוסלמים בכפרים, שהיה איתם ביחסים טובים. אם היה צריך ללון בכפר מסויים, היה דופק בדלת של אחד ממכריו, זה היה בדרך כלל מאוחר בלילה, אז המכר שאל מי זה וכששמע שזה אבא, הוא אפילו לא קם, הוא אמר לאבא: דאוד, ברוך הבא, יש תה על הסמובר ואתה יודע איפה כל דבר ואיפה לישון. לילה טוב

אבא סיפר שהיה לו חמור מאד פיקח וממושמע. כשחזר הביתה מאיזה מקום, החמור היה מתחיל לנעור כבר ממרחק, כי הבין שהם מתקרבים לבית. כשהחמור עשה את צרכיו, את הגללים הוא הטיל במקום אחד והשתן במקום אחר. זה היה חשוב, כי בגללים הישתמשו לטמון את סירי השבת מכיון שהבעירה שלהם היתה איטית והבישול נעשה לאט ולאורך זמן. אם הצרכים היו מתערבבים אזי הם כבר לא היו יבשים ומוצקים מכדי להישתמש בהם
המוסלמים הציעו לו תמיד שימכור להם את החמור שלו והוא סרב והיו חיכוכים איתם. חלקם של המוסלמים שנאו את היהודים והציקו להם כשיכלו. משה הדוד של אבי, אחי אביו אליהו נרצח ע"י המוסלמים כנראה מסכסוך עיסקי וגופתו הועלמה. המשפחה חיפשה את גופתו זמן רב עד שאמרו להם שם של מישהו שיודע איפה הגופה. הם שילמו לו כסף והוא לקח אותם לאיזה בור מים יבש שם היתה הגופה. אותו אדם סיפר שקודם זרקו אותו לבור ואז אחרי כמה ימים באו לוודא שהוא מת. צעקו לו מוסה את עוד חי? ושמעו קול חלוש שמבקש מים. אז הם לקחו אבן גדולה וזרקו פנימה והרגו אותו
בפעם אחרת מוסלמי היתנכל לדוד אהרון אחיו הגדול של אבא ורצה להכות אותו בשרשרת ברזל. אבא קפץ לפני דוד אהרון ועצר את השרשרת בידו. ואמא תמיד היתה מוסיפה שיש לו עדיין את הסימן של הפצע ביד והיתה מראה לנו

העליה לארץ
כשעלינו ארצה, קודם היגענו לטהרן שם כנראה היו עושים בדיקות רפואיות ומטפלים במסמכי עליה. שיכנו אותנו לפי הסיפורים במקום שקראו לו בֶּהֶשְׁטִיֲה (גן עדן), שהיה ממוקם בבית קברות.  שם כולם היו צריכים לעבור בדיקות רפואיות ולסדר מסמכים שונים עליה לארץ. לפעמים משפחות נשארו שם תקופות ארוכות כדי להשלים את כל הסידורים, עד שהתנאים איפשרו להם לצאת לארץ
אני זוכר שכנראה גילו לי טרכומה בעיניים בבֶּהֶשְׁטִיֲה ואבא היה לוקח אותי לטיפול. אני זוכר שהיינו עוברים דרך כיכר ענקית עם מספר נתיבים שתמיד נסעו בהם מכוניות. באמצע הכיכר היו מזרקות ופרחים. בבית החולים היו כנראה מזריקים לי משהו בצד של העין ואז זה היה מתנפח לג'ולה בגודל של ג'ולות משחק וזה כאב מאד. כדי להקל עלי את האירוע הלא נעים הזה, אבא היה קונה לי ממתקים. לטיפול הזה הלכתי מספר פעמים עד שנרפאתי ואז עזבנו לארץ
בינואר 1953 היגענו לארץ לקרית מלאכי והיינו בין הראשונים להיכנס לצריפי עץ דו-משפחתיים. המשפחה של סבא דוד, סבתא סולטון, דוד אורי ודודה רחל עלתה כשנתיים לפנינו והם גרו באהלים וסבלו עד שעברו לצריפים

אבא התחיל לעבוד בקרן קיימת כמו רוב העולים באותה תקופה
לאחר זמן לא רב, איכשהו אבא הגיע לעבוד בקיבוץ הדתי משואות יצחק. היות ואבא היה עובד חרוץ ומסור, הוא נשאר לעבוד שם כעובד קבוע ומאד אהבו אותו שם
ובל שעובדים קיבלו הביתה פירות או ירקות בהם הם עבדו. לא אשכח איך אבא היה מביא בעיקר מלונים בתוך שק וכשהיינו רואים אותו מגיע מרחוק היינו רצים לקראתו ומבקשים לעזור לסחוב
אבא עבד שם בכל מיני עבודות במשואות יצחק. היות והוא עבד גם די הרבה בהשקיה, הוא היה כמובן נרטב וקיבל ראומאטיזם. כולנו זוכרים שאמא היתה מורחת לו איזה שמן שקראנו לו השמן הירוק – רוּקֲ'נֵּה סַבְּזוֹק, שלא אהבנו את ריחו
לא אשכח שבבקרים אבא היה קם מוקדם בסביבות 3-4 לפנות בוקר, מתרחץ מתארגן ואז היה מתפלל את ברכות הבוקר, אשר יצר, אלוהי נשמה ואח"כ ותתפלל חנה. כל כך אהבתי לשמוע את הניגון של אבא שהייתי משתדל להיתעורר, להישאר מתחת לשמיכה לעשות את עצמי ישן ולהקשיב לו. אח"כ הוא היה מדליק סיגריה, וכן, גם את ריח הסיגריה אהבתי. ואז הוא היה יוצא לבית הכנסת לתפילת שחרית ואח"כ לעבודה, ואני ממשיך לישון בכיף
מהבקרים שהאזנתי לאבא, נשאר לי הזיכרון של תפילת חנה שצרפתי כאן

ותתפלל חנה

תאונת עבודה
באחד הימים קרתה לאבא תאונת עבודה כתוצאה מהיתרשלות של עובד אחר. הם היו צריכים להעמיס סלק סוכר. אלה היו סלקים לבנים וגדולים מאד במשקל מספר קילוגרמים. השיטה היתה העמסה בשרשרת, כלומר אחד מוסר לשני עד שהסלק עובר מהערימה לתוך המשאית. אותו עובד רשלן לא וידא שאבא מוכן לקבל את הסלק הבא לפני שזרק. הסלק פגע בפניו של אבא שבר לו את רוב השיניים הקדמיות ופצע אותו בפנים. אבא שכב בבית חולים כחודש, וגם אחרי שיצא מבית החולים הוא לא היה כבר בכושר לעבודה כקודם

עישון
אבא נהג לעשן מקטרת באירן, קראו לזה צ'וֹפּוֹק' (היה ראש המקטרת ואליו מחובר צינור ארוך). הוא המשיך לעשן גם בארץ אבל כנראה שסיגריות היו מצויות יותר מטבק לכן הוא עבר לסיגריות. כמובן הוא סבל משיעול כמו כל המעשנים וההפצרות של אמא שיפסיק לעשן לא עזרו הרבה. כדי לעשן פחות, היתה לו סכין גילוח בתוך קופסת הסיגריות והוא חתך כל סיגריה לשתיים ובכל פעם הוא עישן חצי סיגריה, ובאופן פסיכולוגי זה היה נחשב כאילו עישן סיגריה שלימה
כשהוא היה מאושפז עשו לו צילום של החזה והרופא אמר לו שאם הוא רוצה להמשיך לחיות כדאי שיפסיק לעשן. ואמא מצאה היזדמנות ללחוץ עליו להפסיק והוא הסכים. אבל במקום עישון הוא עבר להריח טבק. כנראה שהוא הסניף יותר מדי טבק ואמא תמיד היתה אומרת לו שיוריד כמויות
לצערנו הרב הסוף היה שגם אבא וגם אמא נפטרו מסרטן ריאות

עזרה לשכנים
היות ואבא ידע קרוא וכתוב, שכנים הגיעו אליו כדי שיקרא להם מכתבים שקיבלו ואח"כ לכתוב עבורם תשובה שהקריאו לו. אבא עשה את זה בדרך כלל אחרי יום של עבודה קשה בחקלאות, אבל הוא תמיד עשה את זה באדיבות וברצון בלי להיתלונן

עזרה בבית
אבא לא רק שהיה עובד חרוץ ואהוב היכן שעבד, עם כל זה שהוא עבד שעות ארוכות כל יום בעבודה פיזית קשה, הוא גם עזר בבית במה שהיה יכול
פעם חתכתי את היד עם סכין כשהכנתי עפיפון, שמתי יוד והימשכתי הלאה. אחרי כמה ימים היד שלי היתנפחה מאד והפצע היה מוגלתי. אבא לקח אותי למרפאה שהיתה במעברה. המעברה היתה למעשה מרכז היישוב שבו היו חנויות ושאר מוסדות הציבור ובית הספר. במרפאה חבשו לי את היד ושמו לי סד עם תחבושת שתחזיק את היד לצוואר וכנראה גם אנטיביוטיקה. עד היום יש לי סימן של החתך ביד. כשסיימנו את הביקור במרפאה, אבא עשה קצת קניות. הוא נכנס לחנות אחת ואני חיכיתי לו בחוץ. פתאום היתחלתי להרגיש ממש לא טוב והירגשתי שאני הולך להיתעלף. שכבתי על בטונדה שהיתה בצד החנות והיזעתי זיעה קרה. כשאבא הגיע שאל אותי מה קורה לי וסיפרתי לו. אבא לקח אותי הביתה על הגב, והדרך הביתה לא היתה כל כך קצרה. מדדתי עכשיו במפה 1.2 קילומטר. לא יאומן, כן, כזה היה אבא

שמירת הלשון
אבא הקפיד על שמירת הלשון והוא ביטא את זה בציטוטים מתהילים משלי וקהלת ובזה שהוא לא השתתף בשיחות בטלות. הציטוטים שלו היו לדוגמא, "לא תלך רכיל בעמיך", "לא מצאתי טוב אלא שתיקה", "אני בער ולא אדע", "חיים ומוות ביד הלשון" ועוד

או פתגמים בפרסית כמו

חָמוּשִׁי קוֹן חָמוּשִׁי קוֹן חָמוּשִׁי
חָמוּשִׁי קוֹן אֲגַר פּוֹר אַקְ'לוֹ וְהוּשִׁי
רוּזִי קֶה דּוֹ גּוּשׁ וְיַאק זֲבָּאנַת דׇּאדַן
יַענִי קֶה דּוֹ בֶּשְׁנּוֹו וְיַאק בִּישׁ מֲאגו

פירושו
אם אתה חכם תחריש
כי ביום שנתנו לך שתי אזניים ופה אחד
משמעו, האזן שתיים ואחד אל תאמר לשוא

גירסה קצת שונה אומרת

תָּא אַז תּוֹ נֲפּוֹרְסַן סוֹחֲנִי פִּישׁ מֲאגוּ
אֵיְבֵּה דִּגֲרִי בָּה הוֹנֲרֵה חִישׁ מֲאגוּ
רוּזִי קֶה דּוֹ גּוּשׁ וְיַאק זֲבָּאנַת דׇּאדַן
יַענִי קֶה דּוֹ בֶּשְׁנּוֹו וְיַאק בִּישׁ מֲאגוּ

התרגום באדיבות דוד פיקאלי
אל תשיב מענה
בטרם תידרש
ומום רעך לא תגלה
לאיש חרש וחושב
ביום בו העניקו לך
שתי אזניים ולשון אחת
שמע כפליים
ואחת לשוא אל תוסף

ההורים שאלו אותנו כביכול חידה: מה זה שהוא כמו ציפור קטנה כשהיא בשובך אבל כשהיא יוצאת החוצה היא גדולה כל כך שהיא ממלאה את העולם כולו. וכמובן התשובה היא הדיבור, כל עוד אינו יוצא מהפה הוא קטן, לא יודעים עליו ולא שומעים עליו, אבל כשהוא יוצא, הוא מתפשט מיד בכל העולם

אבא לא רק הטיף לשמירת הלשון אלא גם שמר בעצמו מאד. הוא היה אומר אם מישהו שאל אותך משהו ואתה מבין שהוא רוצה לשמוע ממך רכילות על אחרים, הכי טוב שתגיד שאתה לא יודע. היה אומר "אני לא יודע" זה החבר הכי טוב של בן האדם

יחד עם זאת שלא הירבה בדיבור, לאבא היה חוש הומור חביב. למשל אם נגמר בקבוק היין, הוא היה לוקח את הבקבוק הופך אותו וסוחט אותו כדי להוציא ממנו עוד יין. או שהיה עושה את עצמו שיכור וצוחק צחוק פרוע שקשה היה להאמין שהוא לא שיכור

אבא היה איש המלה הכתובה, היות והיה לו קשה להשיג ספרים, הוא פשוט העתיק כל דבר שנראה לו מעניין. הוא אהב לספר סיפורים ולשיר שירים בכל מיני אירועים או בבית לאמא ולכל מי שהיה באותו זמן בבית

הוידאו למטה הוא קטע מהבר-מצוה של אלי בו ביקשתי מאבא שישיר והוא שר עם מאור פנים שהראה שהוא מאד שמח. בקטע זה גם רואים באופן נדיר את אברהם פיקאלי שמשוחח אתי. איני זוכר כמובן מה הוא אמר לי אבל לפי התגובה שלי נראה שהוא כדרכו סיפר לי דברים משעשעים. בהמשך אני מבקש ממנו שיגיד משהו לטלויזיה, ואז הוא כמובן מברך את משפחת סלע בהגיע אלי יקירנו למצוות. אבל לפני כן הוא לא שוכח לברך אותי בברכת "וראה בנים לבניך" כי אז עוד לא הייתי נשוי. כשראיתי את הקטע הזה בזמן העריכה עמדו לי דמעות בעיניים. דודי כאח לי

קטע מהבר-מצוה של אלי