למה החלטתם לעזוב את יאזד?
נולדנו עם כפית זהב בפה ועד גיל 14 היה לנו כל טוב. לאבא [סבא- אבא אקאי] היה בית מלאכה לטווייה וכמה פועלים עבדו אצלנו. 3-4 פועלים היו בחוץ שהכינו החוטים . הנשים הכינו את החוטים לטווייה חוטי משי.
עד 1938 זה היה עבודה של כל היהודים. כשהתחילו קולות של מלחמת העולם השניה לאט לאט העסקים ירדו.בשנת 1940 הפסקתי ללמוד משום שלא היה בי"ס יהודי . היינו צריכים ללמוד אצל המוסלמים או אצל הזרטשטים בפרסית נקראו גוואר, ערלים.
מי שרצה ללמוד לא יכול היה לשמור שבת וחגים יהודיים. זה היה השיקול הראשון. השיקול השני היה המצב הכלכלי ,כל היהודים שהיו בעיסקי טוויית משי עברו לאריגת בדים.גם אנחנו עברנו לאריגה ואני התחלתי לעבוד באריגה. עד אז היו באים תצרוכת הבדים מחוץ לארץ מסין,יפאן,רוסיה. עכשו—כל המדינה היו מוכרחים ללבוש "כחול לבן" [ מתוצרת מקומית.מ.]
עד שנת 1945 היה המצב הכלכלי טוב מאד אבל לא היה מה לאכול. היו נותנים מנה לחם ליום לחם שהיה כמו בוץ.היינו הולכים לכפרים קונים בשוק שחור קמח לשבת. החיטה היתה צריכה להגיע מחוץ לארץ.היתה שמועה שהחיטה שהיתה בפרס השאה שלח לגרמניה.
אחרי המלחמה מחירי הבדים ירדו פלאים. כי אנשים פתחו את המחסנים והוציאו את כל הסטוק שהיה להם והגיעו גם בדים מחוץ לארץ.
בשנת 46 נלקחתי לצבא ושם חליתי ושיחררו אותי לאחר חודשיים. בצבא הייתי באיספהן.הייתי צריך לקבל תעודת שחרור ביאזד חזרתי ליאזד וכשבאתי לקבל את תעודת השחרור דרשו שוחד לכן ויתרתי על תעודת השחרור
אני הייתי בעל משפחה אשה ובת [מרגול. מ.].
בשנת 1947 עזבנו את יאזד ועברנו לטהרן גרנו זמן מה ברחוב עד ששכרנו חדר. גם בחדר לא היה המצב טוב ושכר הדירה היה גבוה.
ולכן עברנו לקשאו. בקשאן גרנו בבית חינם . שם היו בתים שהבעלים היו מוכנים לשלם לדיירים כדי שישמרו על בתיהם. כל היהודים של קשאן עברן לטהרן בגלל המסחר בעיר הבירה.
בקשאן היה בית מסחר שחיפשו מנהל חשבונות התקבלתי שם לעבודה,אחרי שראו שאני יכול לנהל להם את החשבונות
כשהגענו לקשאן חיפשו אותי ביאזד מטעם הצבא.אחד היהודים שהיה מוכתר הוא מסר להם את הכתובת שלי בקשאן. יום אחד הגיע שוטר לעסק ורש ממני ללכת איתו. לא הסכמתי ללכת איתו עד שבאו בעלי העסק ונתנו לו שוחד והוא ויתר לי. אח"כ כל כמה חודשים הוא היה מגיע והיה מקבל שוחד.
בשנת 1949 היו לי 3 בנות. יום אחד הגיע שוב אותו שוטר. אמרתי לאחים ניסני אל תתנו לו שוחד כי אני הולך לקבל תעודת שיחרור. דחו אותו לכמה ימים ואני נסעתי ליזד הכנתי תמונות והגעתי ליזד ללשכת הגיוס.
לא רצו להכיר בי ואמרו שהמוכתר שלנו צריך לתת לך תעודת שחרור. הלכתי למוכתר והוא לקח אותי שוב ללשכת הגיוס. שם הוציאו את התיק שלי ובתוכו היתה התעודה. מסרתי את התמונות ותעודת הזהות וקבעו לי יום לועדה רפואית. ביום המיועד הלכתי לועדה שאלו אותי שאלות. אחד המוסלמים שישב שם כשגילה שאני יהודי דרש ממני להתרחק ממנו. הקצין גער בו ואמר שאני טוב להיות חייל אבל להתקרב אלי אסור?
הבאתי להם העתק כתובה והקצין שיחרר אותי לאחר שהוכחתי שיש לי שלושה ילדים.
הלכתי לפקיד לקבל תעודת השחרור והוא אמר לי לבוא לאחר כמה ימים. יצא הקצין והתפלא שאני עדיין מחכה ונכנס לפקיד ודרש ממנו את התעודה. הוא הוציא את התעודה והתברר שהשמידו את התמונות. הוצאתי עוד תמונות ששמרתי אצלי לעת הצורך ומסרתי לו. הקצין חתם ונתן לי את התעודה המיוחלת.
 
המשפחה שעבדתי אצלם היו האחים יוסף ועמיר ניסני. היחס אלי היה כאל אח. המצב הכלכלי -קיבלתי 20 טומאן שהם 20 גרוש ליום. לא חסר לנו מאומה. הם שילמו לי גם עבור שבת לאחר שנולדה הדסה וכן קיבלתי מהם מתנות.
מסוף 1947 ועד 1950 עבדתי שם
בבוקר כשהלכתי לקחת מפתח של העסק היו מזמינים אותי לארוחת בוקר למרות שכבר אכלתי בבית.
פעמים רבות בצהריים כשהיינו נאלצים להישאר בעסק היו שולחים לנו אוכל: קערה עם 3 כפות -מאותה קערה שאכלו בעלי העסק אכלתי גם אני.
בחורף היה קר מאד ושלגים רבים. אבל אני לא ויתרתי על יום אחד. בכל יום החזרתי את המפתחות עד לבית שלהם למרות שזה האריך את דרכי . ובבוקר הייתי הולך לביתם לקחת את המפתחות לפתוח את העסק.
יום אחד הגעתי לביתם כשכולי קפוא הגלל ההליכה בשלג. ישבתי בחדר מחומם,אכלתי ואביהם ז"ל ששמו משה שאל אותי "אברהם למה אתה בא כל יום להחזיר את המפתח ולקחת את המפתח?" אמרתי : "יש לי סיבה שאיני לוקח את המפתחות" . " מה הסיבה" הוא שאל. עניתי לו: " אם חלילה יפרצו את החנות ויגנבו,לאן תיפנו? למשטרה. שאלה ראשונה שלהם תהייה אצלך מי היו המפתחות. אם היה אצלי אתם חייבים להגיד. וזה יעורר חשד ואני אהיה בצרה והמשטרה לא תמשיך לחקור ואתם תפסידו"
האבא ענה לי בכל הכבוד שלמרות גילי הצעיר אני חושב על הכל. אמר לבנים שלו להישאר איתי בעסק עד שיסגרו את הדלת כדי שלא אצטרך לרוץ בשלג להחזיר את המפתח. הייתי ממשיך ללכת לביתם כדי לקחת מפתח לפתוח את העסק.
לילה אחד כשסגרנו את העסק קניתי לחם הייתי בדרך לבית באו ביריונים ודרשו את הלחם. היו שם כמה מאגרי מי שתיה שיורדים אליו בהרבה מדרגות. הבריונים אמרו אחד לשני שכשאגיע למאגר המים נזרוק אותו בפנים. הם לקחו את הלחם וחיכו שאמשיך ללכת.לא המשכתי ללכת כי ידעתי שהם רוצים לזרוק אותי למאגר. עמדתי שם בתקוה שמישהו יעבור ויציל אותי. אחד מהם נשבע בעבאס שלא יגעו בי. הם התחילו ללכת ואני אחריהם עד שהגעתי בשלום. ידעתי שהשבועה שלהם בעבאס היא שבועה שיעמדו בה.
 
ביום 15 במאי 1948 יום הקמת מדינת ישראל היה יום שישי.הלכתי להחזיר להם את המפתחות ,שמעתי ברדיו שאיראו הודיעה שקמה מדינת ישראל.. באתי שמח ומאושר אבל השמחה היתה לשעות ספורות.
כשהלכנו להתפלל סיפרו כאלה שהיה להם ראדיו שהפלשתינים ביטלו את הקמת המדינה ושמדינות ערב התקיפו את המדינה שרק קמה. אחרי כמה שעות הטילו משטר צבאי כדי לשמור על שכונות היהודים. המשטר הצבאי הוטל על כל העיר אבל היו יותר חיילים ליד בתי היהודים.

מכתב ששלח אברהם לדוד בן גוריון