זכרונות של מרגלית בת דודה שושנה

סבתא ז"ל היתה מגיעה גם אלינו כל קיץ ואח"כ באה אליכם
גם לנו יש אותן חוויות וזכרונות
ההליכה לבית כנסת היתה מין נחמה בשבילה על מות הבת הבכורה שלה,רחל בלידה
 אחיה שראה אותה בוכה ומתאבלת בלי סוף, הציע לה ללכת לבית כנסת ולהתפלל. כך הוא ניסה לעזור, וזה הפך למעין אובססיה אצלה
כשעבדתי בינון הייתי הולכת כמעט בכל יום לבית של דוד אורי ז"ל
היא תמיד זכרה מתי חל יום תשלום קיצבת הזיקנה. באותו יום היא חיכתה לי עם ת"ז שלה כדי לקחת אותה לדואר ולמשוך את הכסף. כמובן שהלכנו את כל הדרך הארוכה ברגל
בסוף ימיה היא אושפזה בבית אבות ברמלה. גם שם היחס לא היה טוב
יהי זכרה ברוך

זכרונות של שמעון בן סנם

סבא דוד, סבתא סולטון, דוד אורי ודודה רחל עלו לארץ בשנת 1951כשנתיים לפנינו וגרו בקרית מלאכי באהלים
כשאנו היגענו לארץ והיינו בשער העליה (ליד בת גלים), דודה רחל הגיעה אלינו וניסתה לסדר שישלחו גם אותנו לקרית מלאכי, אבל עסקני העליה רצו לשלוח אותנו למושב מטע. בסוף דודה שילמה להם שוחד והצליחה להעביר אותנו לקרית מלאכי. היו לכך שתי סיבות, אחת שנהיה ביחד והשניה שנעזור לסבתא סולטון שהיתה עיוורת ורצתה ללכת לבית הכנסת ולכל מיני אירועים אחרים

סבתא וסבא עברו מהאהל לצריף ושתי המשפחות גרנו ברחוב ויצמן משני צידי הכביש מרחק 100 מטר זה מזה. הצריף שלנו היה 100 מטר מהכביש ושלהם צמוד לכביש אבל היו כמה מדרגות לעלות לצריף שלהם

סבתא סולטון (ממאיוק, כמו שקראנו לה) היתה במושגים של היום חרדית אדוקה בתחום הההלכות שהיא ידעה. היא אהבה ללכת לבית הכנסת עד כמה שהיה אפשר שזה אומר שמישהו היה צריך להיות זמין לקחת אותה. היתה תקופה שאבי ז"ל היה לוקח אותה בבקרים (4-5 בבוקר) ומחזיר אותה, אבל כשכבר העבודה שלו לא איפשרה את זה אז אנחנו הילדים היינו צריכים לקום בבוקר כשעדיין חשוך כדי לקחת אותה. לפחות לגבי עצמי אני זוכר שלקחתי אותה תקופה ארוכה וזה לא היה תענוג גדול לקום כל כך מוקדם, אבל כיבדנו את המבוגרים וסבלנו

אם סבתא שמעה שיש ברית באיזה מקום אז היא קראה אס או אס לכל מי שאפשר כדי שיקח אותה, ואם אף אחד מאיתנו לא יכל לקחת אותה, היא היתה יורדת לבד לכביש וכל מי שעבר היתה מבקשת ממנו (סדק'ה סרד באשה) בבקשה תקח אותי לשם כי יש ברית. אם מי שעבר לא ענה לה היתה עוברת לדבר איתו בעיראקית, שמא הוא לא מבין עברית אבל מבין עיראקית

לסבתא היה תמיד הדס (לעצי בשמים), נענע (לעישבי בשמים) ואיזה פרי (בד"כ חושחש) להנותן ריח טוב בפירות. בסיום התפילה היא היתה עומדת בפתח בית הכנסת ואף אחד לא היה עובר בלי לברך. (היא יכלה להיות ש"ג מצטיין בצבא). בבית בין הזמנים היא היתה יושבת (אני לא זוכר שאי פעם היא ישבה על כסא, תמיד על הרצפה על איזה ריפוד) ומשפצת את הבשמים שלה שלפעמים הריחו ההפך מבשמים, למרות שלזכותה ייאמר שהיא הישתדלה להחליפם בחדשים

כשהייתי מבקרים אצלם, סבתא היתה קוראת לי לשבת לידה ואומרת לי לחזור אחריה שיר למעלות (שילמלות), אשרי, שמע ישראל, אנא בכוח, אשר יצר, ומלא מזמורים שהיא ידעה בע"פ. אני ידעתי את כל המזמורים האלה בע"פ לפני שלמדתי לקרוא. לקח לי שנים להיפטר מהמבטא היזדי שהיא לימדה אותי עם החית שהפכה להא והגימל והקוף שהפכו לק'וף וכל מיני מלים משובשות
ולעיתים היא היתה שומרת איזה פרי ונותנת לכולם לאכול ולברך כדי שהיא תגיד אמן
 
לסבתא לא היו חיים קלים, אם זה נכון שמי שסובל בעולם הזה כל כך, הוא מגיע לגן עדן, אז היא בודאי הגיעה לגן עדן עליון כמו שהיזדים אומרים
כולם בודאי יודעים שהיא ילדה 13 ילדים ושרדו רק 4 וסביר להניח שמרוב שהיא בכתה זה זרז את איבוד הראיה שלה

בלילה לפני שהלכה לישון כמובן היתה אומרת שמע ישראל, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך אותי ואת הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ, ועוד כל מיני דברים. בין הדברים שאמרה היה להגיד 3 פעמים "כל החלומות שוא ידברו". ואם היא קמה בבוקר אחרי חלום רע, היא היתה צמה באותו יום (אני חושב שהיא היתה צמה חצי מהימים, גם מכל מיני סיבות אחרות) אז דוד אורי היה צוחק איתה ואומר לה, תיראי את בלילה אמרת  שכל החלומות שוא ידברו אז למה את צמה אם חלמת חלום רע. דוד אורי אהב לצחוק איתה ועליה על כל מיני דברים שעשתה

בזמן שכבר גרנו בירושלים היא היתה באה להיות אצלנו בקיץ. בקיץ אחד שהיא היתה אצלנו, אני ראיינתי אותה למשך שעתיים בערך והיקלטתי בטייפ עם סרט הקלטה אבל לצערי הטייפ היה בחדר הקטן בחצר שלנו והוא הלך לאיבוד. היא סיפרה על יזד ועל בגדד ועל המשפחות, דודים דודות וארועים. חבל שהטייפ אבד

בערוב ימיה סבתא נפלה ושברה את האגן ואישפזו אותה בגאריטרי בבאר יעקב ומסתבר שהם היתעללו בה שם, כאילו שהיא לא סבלה מספיק בחייה. אני זוכר שהייתי חייל כשהלכתי לבקר אותה, היא פשוט היתה בטראומה, סיפרה לי שהאכזרים האלה כדבריה מתעללים בה קשות. הירגשתי מזועזע וחסר אונים ואמרתי לה שאדבר עם דוד אורי ודודה רחל שיבדקו ויעזרו. היא תפסה את היד שלי בכל הכוח שהיה לה וממש לקח לי הרבה זמן להסביר לה שאני צריך לחזור לצבא ופשוט הייתי צריך לקלף את היד שלה מהיד שלי ולעזוב, היה מאד מאד לא נעים. דיברתי עם דוד אורי ודודה רחל והם אמרו שהם כבר בדקו ואף אחד כמובן לא הודה בכלום ואין הרבה מה לעשות. אם אני לא טועה העבירו אותה למקום אחר. בטח דודה רחל זוכרת יותר טוב

כשהיא נפטרה מצד אחד הייתי עצוב מאד אבל באותו הזמן שמחתי שהגיע הסוף לסבל שלה

יהי זכרה ברוך ותהי נשמתה צרורה בצרור החיים

יום פטירתה הוא ה' באדר