שיר שני

ראשך
כטל נוצץ עלי ארץ ברוכה
מעוצב ביד אומן
עיניך נשקפות
מתכול שמי הרום
להאיר מתוך ארץ חשכה
וכולך נדרי תודה

מחשבותיך
כאגם הנושא דגיגים
מתמלא, מתרוקן
ומשכשך ימי נעורים
עם תינוקות
שמחים ועליזים
וכולך פרי הילולים

ואל אחרית יום
נשאת הרגליים
ליום המוות
מלווה את הכאב
בדמעות מלוחות
וכולך הודיה וברכות

סבא - דוד בן יצחק, אביו של אברהם פיקאלי, אביה של מינה

שיר שכתבתי על סבא דוד- אבא של אבא
 הכרנו את סבא רק מספר חודשים לפני פטירתו. כל היום ישב וקרא תהלים ומדי פעם הניח ידו על ראשי וברך אותי כאשר עמדתי דקות רבות לצדו
לא ידעתי מדוע הוא לא מדבר עמנו. הוא עבר אירוע מוח ולא יכל לדבר

ידוע שבאירן יצא חוק מלכותי שיש לגלח לכל האזרחים את זקניהם
יהודים ומוסלמים כאחד
סבא דוד שמעולם לא עלה המספריים על זקנו. גם שערות זקנו שנשרו הניחם בין דפי ספר התהלים. עתה היה עליו להתגלח. הוא הסתתר מספר שבועות. המלך המתיק את הגזרה בזקן קצר. ובלית ברירה סבא גזז חלק מזקנו. כאשר הגיע לבית, אבי לא זיהה אותו. סבתי אמרה לאבי לגשת לנשק לאביו את הידיים. ואבי אמר- זה לא אבא שלי לאבא שלי יש זקן ארוך
סבי החל בוכה על הגזרות ועל הגלות המרה

לסבא
זקנך שגדל על פי מידותיו
שהונח
בין גווילי תהלים שהצהיבו
בין אותיות אש שחורות
זקנך
שעטר עטרת פניך
היה לבן וצח
כשראינו אותך
בפעם הראשונה

עמדנו לפניך
אחיי ואני
באותה דומייה
באותה ציפייה דרוכה
שתביט
רק תביט
וידך על ראשינו
תפילה

ושוב
עיניך בין גווילי תהלים
ופיך מזמר מזמורים
ולנו חידה נשארת
ללא מילה
בלא שיחה
רק התרפקות על עבר שהיה
על זקנך שנשר
על זקנך שנגזז
על זקנך בין גווילי תהלים