סבתא מרים בת אליהו ובת שבע גידלה את שלושת ילדיה אהרון, דוד ורחל לבדה. היא ארגה בדים במכונות כבדות וקשות שהיו ביזד במלחמת העולם הראשונה והשנייה. מאוחר יותר היו מכונות קלות יותר להפעלה בתנועות סיבוביות  

סבא אליהו בעלה של סבתא מרים נסע ל 6 שנים לבוכרה אפגניסטן ופקיסטן לצורך עסקים והתפלל בבית כנסת בקזכטן (יוסי  הבן של דוד אהרון הנכד הראשון שלו ביקר בבית הכנסת המדובר) הוא היה עובד בעיקר בבוכרה שם הציעו לו אשה מספר פעמים והוא סרב

הוא היה שולח לסבתא מרים מדי פעם כסף שהרויח

כשהוא חזר ליזד אימי רחל סלטנת נולדה וכשהיא הייתה בת כמה חודשים הוא שם פעמיו לחזור לבוכרה (היו רוכבים על חמורים) שם הייתה לו חנות.

בדרך הגיע לעיר אנר שם חלה ומת, ובנו משה שהיה אתו נפטר בגיל 22 בהפרש של 40 יום ליד קבר אביו.

סבתא קבלה  במכתב את ההודעה על האסון הראשון מותו של בעלה אליהו, ואחר כך  במכתב נוסף את האסון השני על מות בנה משה.

את סיפור מותו  אכתוב בפעם אחרת.

סבתא מרים ואמא רחל סלטנת היו נשים עם אמונה חזקה בה'. בבקרים הן היו מתפללות למרות שהיו בבית ילדים קטנים. סבתא מרים הייתה אומרת את כל ברכות השחר בע"פ ואמא רחל סלטנת הייתה עונה אמן. לאחר מכן אימי הייתה אומרת ברכות השחר וסבתא הייתה עונה אמן. אחר כך כל אחת לחוד אמרה " אשרי יושבי, " פרק תהילים אחד המייצג את כל  פסוקי דזמרא ואחר כך "שמע ישראל". הן לא התפללו תפילת 18. אימי, רחל סלטנת מאוחר יותר כשגדלנו עמדה על כך שתתפלל  18 ואכן למדה והתפללה מתוך סידור. בשבתות הלכה לבית הכנסת הספרדי הגדול שבבית וגן כדי לשמוע את קריאת התורה ולראות את התורה.

היא ידעה לקרוא כתב רש"י, הכתב העברי המרובע, הכתב הפרסי, ומאוחר יותר למדה במועדון בירושלים לכתוב ולקרוא את הכתב העברי העגול

אמא רחל סלטנת הבת של סכתא מרים הייתה בת 10 חודשים כשאביה אליהו נפטר. הוא נפטר בי"ט בתמוז כנראה בשנת תרפג. אמי נולדה כנראה בשנת תרפג ג בתשרי יום צום גדליה

אמי רחל סלטנת סיפרה שמרגלית הבת של דוד דוד אוריאן וסנם נולדה בלילה, וכשנולדה לא בכתה והעיניים שלה היו עצומות. המילדת אמרה שהיא  ללא רוח חיים, שתזכה לחיים ארוכים. בלילה לא מטפלים ביזד במקרים כאלה, לכן הניחו אותה בצד עד הבוקר. בבוקר ראו שהיא פקחה עיניים והיא מרצדת בהן. מרגלית ברוך ה' נצלה בנס.

אימי רחל הייתה אשה עם עקרונות, עם המון תעוזה אומץ וחשיבה לטווח רחוק כשהיא מסתכל על המציאות בעיניים

היא חלתה ואמרו שיש לה סרטן, היא לא ידעה מה זה אבל הבינה שמצבה קשה מאוד, כמעט כל יום החום היה עולה ל40 מעלות. היא שכבה בבית חולים זיו בצפת. עדנה הייתה באה לבקר אותה גם כשזה היה קשה לה ביותר עם הילדים הקטנים שלה. עם זאת הייתה אופטימית שהיא תחזור תבריא ותטפל ב 7 ילדיה הקטנים.מצד אחד אופטימיות ומצד שני הסתכלה למציאות בעיניים. תוך שהיא חולה קראה לאבי ואמרה לו אני לא יודעת אם אחיה ועד כמה זמן אחיה, אני רוצה שתתחתן עם קרובת המשפחה שלי שרה. שרה, אמא שלה הייתה בת הדודה של סבתא מרים. שרה התאלמנה בטהרן כאשר גג התמוטט על ראש בעלה. מאז לא רצתה להנשא בשנית. לא הצליחו לשכנע אותה.  הייתה מגיעה אלינו לחצור הגלילית בקיץ והיינו עולים אתה למרכז בחצור

היא הייתה דומה מאוד ליפה הבת של דוד דוד שתבדל לחיים ארוכים. הם ישבו ושוחחו על כך. לימים אימי הבריאה. ושרה התחתנה עם גרוש אך לא הביאה ילדים לעולם. היא הייתה מגיעה לאירועים שלנו בירושלים עם אחותה מולכי שגרה בבת ים.

כאן המקום לציין את דודה סאנם אשת החסד שהגיעה יום יום לבית חולים הדסה בירושלים לבקר את אימי. וכהמצב שלה היה קשה מאוד אז גם אחיה דוד דוד הצטרף אליה.

כמו כן דינה שעבדה בבית חולים הדסה בירושלים, עזרה וטפלה באמי.

אבי אברהם פיקאלי היה אסיר תודה להן כל ימיו. היה אומר שכשהוא רואה את דינה הוא מתבייש ממנה

דוד אהרון אוריאן הכהן היה מגיע אלינו לביקורים בחצור הגלילית לשבתות פעמיים בשנה והיה קונה לסבתא מרים נעלי בית כי היא הייתה תמיד בבית לכן הביא לה נעלי בית. הוא גם היה מביא לה בד שאמא שלי תתפור לסבתא מרים שמלה.

סיפור על משה אח של סבא אליהו נהרג עלידי מוסלמים

דוד דוד לימד את אמא רחל לכתוב ולקרוא כתב רש"י

סנם סיפרה להורים שלי בשמחה שמשה אומר רננו 

דוד דוד נישא בגיל 32, לא רצה להתחתן

דוד דוד לא הירבה בדיבור כדי לא לומר לשון הרע. פעם שוחח עם אמי בטלפון, חזרתי לאחר שעה ועדיין שוחחה אתו, התפלאתי ושאלתי אותה מה קרה שהוא דיבר כל כך הרבה, היא אמרה לי: הוא סיפר לי סיפור עשיה כדי לעודד אותי 

סאנם ילדה לאחר 3 שנות נישואין בת והיא נפטרה לאחר חודשיים מדלקת ריאות, ורק לאחר עוד 3 שנים נולדו התאומות דינה ויפה

עישון סיגריות וגמילה -  דוד דוד ודוד אהרון היו מעשנים מגיל 14

 לבעלה של סבתא מרים וגם לאביה קראו אליהו, לסבא של סבתא מרים קראו אור

אור, סבא של סבתא מרים, חי אחרי הבן שלו אליהו שנים רבות. היה לאור צער שאין לו בנים ממשיכים, רק נכדה אחת סבתא מרים, לאחר שאחותה של סבתא מרים שקראו לה בת ציון נפטרה מחוץ ליזד, היתה נשואה כנראה לאחד מכאשן. סבתא מרים אמרה לסבא שלה אור: אני אקרא את שם משפחתי בשם אור וזה יהיה ההמשך שלך לזכרך. הסיומת יאן היא סיומת פרסית לשמות משפחה

סבא אליהו ואבותיו היו כהנים, רוב קהילת יזד היו כהנים

סבתא מרים רצתה להשיא את בתה רחל לכהן ולא לישראל. לא היה מקובל שישראל נושא לאשה כהנת, א. יוצאת מכהונה. ב. בעלה חייב לכבדה במיוחד בגלל שהיא בת כהן, והוא צריך להיות תלמיד חכם. רחל הייתה הכהנת הראשונה ביזד שנישאה לישראל

סבתא מרים למדה בבית פר חלוץ ביזד שלמדו תפירה. היא אמרה לאחיה דוד שלאחר שהוא מסיים לעבוד שילמד אותה קרוא וכתוב. היא אמרה שהיא עמדה בתוקף ואז הוא לימד אותה לקרוא ולכתוב כתב רש"י מה שנקרא הכתב הספרדי. יזדים כתבו וקראו ושלחו מכתבים בכתב רשי בשפה הפרסית

זכרונות של מינה בת רחל ואברהם פיקאלי

רציתי לשתף את הקוראים בחכמת החיים שהייתה לסבתא מרים. דודתי חנה( אחות אבי) מספרת שאבי היה אבל וחפוי ראש בשל מחלתה של אמי. הוא צם ימים שלמים. סבתא מרים שמה לב שהוא לא אוכל. היא ניגשה אליו ואמרה לו: לא שוברים שמונה כדים בשביל כד אחד. כוונתה הייתה שהוא הורג את עצמו ואת שבעת ילדיו. דודתי הייתה המומה. המחותנת אומרת כך לחתן כשמדובר בבתה החולה. האומנם? ואז דודתי תמיד מוסיפה: אתם אינכם יודעים כמה חוכמת חיים הייתה לסבתא מרים. למדתי ממנה יותר מכל אדם אחר

לסבא אור לא היו בנים. סבתא מרים אמרה לו שהיא תנציח את שמו. כשיבקשו לדעת מה שם המשפחה היא תאמר את השם אור עם הסיומת יאן

בילדותי ביקשתי מאבי את מגילת היוחסין שלו (הוא ידע 11 דורות). בהזדמנות זו ביקשתי אם הוא יודע גם על סבתא מרים וזו התמונה שהוא שרטט בפניי

זכרונות של שמעון בן סנם ודוד אוריאן כהן

סבתא מרים היתה אשה חכמה, אצילה, חרוצה ועם לב ענק

כמו שאנו יודעים סבתא איבדה את בעלה אליהו ואת בנה משה בשלב מוקדם של החיים ונותרה עם 3 ילדים קטנים, אהרון, דוד ורחל (סלטנת) כאשר הצעירה ביותר סלטנת היתה בת 8 חדשים. היא טיפלה בהם במסירות רבה וגידלה 3 ילדים לתפארת

 היות והיה נהוג שאם אמא נשארת ללא בעלה וכל הילדים נישאו, האם עוברת לגור עם הבן הגדול. לכן סבתא מרים גרה כמעט בקביעות אצל דוד אהרון. דוד אהרון ומשפחתו עלו בשנת 1953 כמדומני והושיבו אותם במעברת שימרון מול נהלל. לאחר זמן לא רב הם עברו לרמת ישי

 סבתא מרים היתה מגיעה אלינו מדי קיץ לקרית מלאכי לחופש הגדול ועוזבת חזרה לדוד אהרון ברמת ישי. אני זוכר שכשסבתא היתה מגיעה אלינו זו היתה חגיגה. נוספה לנו עוד סבתא מקסימה שהיה כיף איתה. לא אשכח שבאחת הפעמים נעקצתי ברגל שהפכה לאדומה והיתנפחה, וסבתא בלי לדבר הרבה לקחה אותי שטפה לי את הרגל במים קרים ומרחה לי משהו. יותר משהמים והתרופה עזרו, האהבה שלה והדרך שהיא עשתה את זה גרמו לי להנאה והרגל כבר לא היתה חשובה

 בתחילת שנות השישם דודה רחל ואברהם פיקאלי ומשפחתם עלו לארץ והיתיישבו בחצור הגלילית.

 היות וסבתא מרים לא ראתה את דודה רחל הרבה שנים, היא החליטה שהיא תעבור לגור איתה כדי לפצות על השנים החסרות

יצא לי לבקר בחצור הגלילית גם בתיכון ובעיקר בצבא כי שירתתי בצפון

למשפחת דודתי בחצור היו עזים וסבתא מרים היתה עושה גבינת עזים טעימה מאד

 על חכמתה של סבתא מרים כבר סיפרו מרים ומינה פיקאלי, אבל אמי סיפרה שהיתה לא רק חכמה אלא היתה לה גם לשון חדה, פעם כשאיזה מוסלמי ממש הרגיז אותה היא אמרה לו: אם לא היינו חברים הייתי אומרת לך שאתה חמור גדול, אבל בגלל שאנחנו חברים אני לא אגיד לך את זה. בינתיים היא גם אמרה לו מה שהיא רצתה וגם נשארה איתו ביחסים טובים

אחד ההישגים הכי גדולים של סבתא היה שהילדים שלה היו ביחסים מצויינים, ביקרו זה את זה, כתבו זה לזה, וכמובן אהבו זה את זה ללא גבול. אחת ההוכחות לכך היה שיתוף הפעולה בין הבנים אהרון ודוד שנסעו מדי שנה לדה כלומר לכפר, וחכרו אדמה לקיץ, וזרעו מלפפונים, אבטיחים מלונים וכן הלאה, וכאשר הפרי היה בשל מכרו את כל השדה עם הפרי וחזרו לעיר יזד

 סבתא מרים עוד הספיקה לבקר אותנו גם בירושלים, אבל אז כבר הייתי בשירות צבאי ולא הספקתי לראות אותה הרבה

 סבתא מרים נפטרה ביום א באב כשהייתי עדיין בצבא, איני זוכר את השנה, תשכ"ח או תשכ"ט

 תהי נשמתה צרורה בצרור החיים