רשימת הזכרונות

זכרונות ושירים של מינה פיקאלי עם בני משפחתה

אבא אברהם פיקאלי ז"ל
אמא רחל-סלטנת ז"ל
עם סבה דוד ז"ל אביו של אברהם
ועם סבתא מרים ז"ל אמה של רחל

---

אבא אברהם פיקאלי ז"ל

לאבא הייתה שיטה מאד מיוחדת בחינוך. הוא אף פעם לא היכה, לפעמים צעק ורוב הזמן הביט בעיניו הגדולות כאומרות – אני כועס, לא מתאים לך לעשות את אשר עשית . היה עלינו להבין ולפרש את מבטיו החודרים ואינם מפסיקים
בילדותנו אבא שהיה סופר סת"ם הוא עבד בבית ופועל יוצא מזה היה שהוא ידע כמעט כל מה שקורה לנו. בין יריעה ליריעה היה שוכב בסלון לנוח מעט. זה היה הזמן לשבת לידו ולשוחח עמו על כל דבר שיש. היו פעמים שסיפרתי לו על מה שקורה בגן או בבית הספר כשבגרתי או על ציונים שקבלתי במבחן ויש לחתום. אם הציון היה 98 אבא היה שואל איפה ה-2? הוא דרש הצלחה מרובה בלימודים. מאידך, אם הבאתי מכתב על הפרעה בשיעור אבא היה אומר: "את ילדה טובה. המורה סתם כותב/ת לך את המכתב הזה. אני מכיר אותך. זו הייתה מעידה קטנה." והיה חותם. היום אני מבינה שבדרך עקיפה הוא נתן לי מוסר להיות ילדה טובה גם בבית הספר ולא רק בבית. או שהוא לא ידע שילדים וגם מבוגרים מחליפים כובעים בכל מקום ומקום. (בבית הייתי ילדה שקטה וטובה ואף עוזרת המון במטלות הבית. כנראה שבבית הספר הייתי פורקת את הכול ומדי פעם גם מתחצפת למורה
כשאחיי רבו ביניהם, אבא לא התערב. הוא נתן לעניינים להסתדר. הוא ידע שלא על כל מריבה ההורים צריכים להתערב. אך כשהמריבות היו מוגזמות. אבא קם מכיסאו ורעש חריקת הכיסא הקפיאה את כולם. ידענו שאבא "איבד" את סבלנותו. הוא לא יכול להמשיך ככה ולכתוב בריכוז ובכוונה. אבא הביא למתקוטטים את איגרת הרמב"ן שהייתה מונחת דרך כבוד בספריה. היה מושיב את המשתולל על כיסא ונותן לו לקרוא את דברי הרמב"ן. אבא לא היה אומר אפילו מילה אחת. הוא גם לא עזב את המקום . הוא ליטף את ראש הקורא ובסיום הקריאה לקח את האיגרת ושמה במקומה. ורק אז נתן בידו הוראה שהיושב על הכיסא יכול ללכת לעיסוקיו. והשלום והשקט חזרו לבית

בפיך אבי
שגורה
איגרת הרמב"ן
להשקיט, להרגיע
ולחנך הילדים. ס
כי תראה
האחד משתובב
ללא מנוח
והשני – ס
פניו אל הקיר
זועק צורח
ברגליך הממהרות חיש
תוציא תגיש
את זו האיגרת
את זו האומרת: ס
י "..כל דרכיך בנחת
לכל אדם ובכל עת.." ס
בידך תלטף תלתלי ראש
ובעיניך תרמוז: ס
שבה נא, בני, ס
שבה נא, מחמדי. ס
בזו האיגרת
אוצר אגור, ס
זו האיגרת
שגורה תהא תמיד
זכה, ברה.. ס
מכוונת ומקובלת
לפני המקום..." ס

ועתה אבי, ס
דע וראה:ס
ביתך אבי
חג בלבבי.ס
ברוחך -ס
תלווה אותי
עם דברי האיגרת.ס
בעיניך האומרות:ס
ס"זו האיגרת
לבנים ולבני- בנים
שלוחה – ימים כבקרים".ס

זו האיגרת, אבי
בלבבי – ברחש שפתותיי
מלווה אותי
עם בני ובנותיי
שמורה
שגורה
בפי נכדיי ונכדו  

כאשר הגיעו אלינו אורחים אבא היה "מאבד" עשתונותיו . באותם הימים למעטים היו טלפונים בבתים. האורחים היו מגיעים בהפתעה גמורה. אבא רצה שתוך פחות משתי דקות השולחן יהיה ערוך בשתייה, בפירות בעוגיות בפיצוחים ומה לא. ואם חלילה איחרנו ביותר מארבע דקות להביא את התקרובת, אבא היה מגיע למטבח ואומר: "חיסה ארק שודהם "(התרטבתי מזיעה – מרוב בושה אגלי הזיעה יורדים ממצחי.) תמיד ניסנו להסביר לאבא שלא נורא אם השולחן יתקשט אחרי חמש דקות שהאורחים הגיעו. מרים ואני היינו משנסות מותנים ונכנסות עם אמא למטבח להכין את כל מה שאבא רוצה שנגיש. אמא הייתה איטית ואוהבת אסתטיקה ושני הדברים האלו היו יוצרים את ה"איחור" בהבאת הדברים.י
כשחברותנו היו מגיעות אבא היה הולך מיד למטבח להגיש משהו לחברות. אביא אנקדוטה קצרה להמחשת דבריי . באחת הפעמים חברתה של אחותי מרים התקשרה ואמרה שהיא רוצה לבוא אלינו עם הבחור שהיא עומדת להינשא לו. מרים הודיעה לה שהיא עומדת לצאת מהבית וכדאי שתבוא ביום אחר. והחברה שאלה האם אבי בבית. כשנענתה בחיוב החברה צחקה ואמרה: "מרים את יכולה ללכת לאן שאת רוצה, העיקר שאביך בבית" היא ידעה שיהיה מי שיקבל את פניהם בסבר פנים יפות. ויישב לשמוע אותם ואף לספר מניסיון חייו.י
אבא הייתה לו מחלת סי אל אל. הוא גילה זאת בשנתו החמישים. אך אבא תמיד הראה לנו שהוא איש בריא וחזק בגופו. למרות שמבחינה נפשית הוא היה עלה נידף. אימא הייתה ההיפך ממנו. היא הייתה מבחינה פיזית שברירית וחלשה אך מבחינה נפשית חזקה. כאשר אמא נפטרה אבא חש שאין לו יותר צורך לחיות. אמרתי לו שאמא כבר תשע שנים שהיא אחרי אירוע מוחי ואינה יכולה לתפקד. היא נחה בשלום על משכבה. אך הוא לא קיבל את התנחומים ומה הפלא שהמחלה שקיננה בגופו התפרצה לאחר שלושה חודשים שאמא נפטרה. במשך שלוש שנים אבא נילחם כגיבור. עד שהמחלה הכריעה אותו בשנתו השבעים ושבע.י

אודם דמעתי

אודם דמעתי
כאודם דמך
לא בגוון
לא בגודל
לא.י

אודם דמעתי
כאודם דמך
בידיעה
בכאב
לא בכניעה
לא.י

אודם דמעתי
כאודם דמך
נמרח
נשתתק
ונדם.י

קול אודם דמך
מהדהד
בוכה
זועק
מתוך אודם דמעתי.י

לאחר שלוש שנים הייתי שוב בבית החולים מסיבות אחרות. הרגשתי צורך לחזור לחדר שבו אבא נפח את נשמתו. וכך כתבתי:י
אבא, אתה עכשיו בעיר המתים. מזה שלוש שנים ויותר... ואני מגיעה למחלקה ההמטלוגית ומיד פותחת במסע החיפוש אחריך. נכנסתי לחדר מספר 5. שם שוכב חולה מיוסר ולא מבין ואולי גם לא מרגיש שנכנסה זרה לחדרו. (כמובן שבקשתי רשות מהאחראים)י
הפרוזדורים ארוכים ולבנים ואף מצוחצחים, כמו אז, וצלו של מלאך המוות מרחף בינותם.י
אבא, טיילת כמעט בכל החדרים. נשמת את אווירתם, את ריחם ומדי פעם הבטת לנוף הנשקף מהחדרים. כל חדר ונופו המיוחד. ויש וראית את ירושלים של מטה. ויש שראית את ירושלים הרים סביב לה. ומה נהנית מיום גשום. "יום ברכה - אמרת – כולם מצפים לגשם. ראי, העצים מתנועעים ומודים... כן...כן... גם הצומח מודה למי שאמר והיה העולם" ראית את עצי הגפן בפריחתם ואמרת :"זה אחד הסימנים לתחיית המתים. העץ שרוע על האדמה ללא עלים וכמובן ללא פרי והנה בימים החמים הוא נותן את פריו המתוק לחיכך. פרי שאפשר לעשות ממנו יין ולשמור לשנים רבות. כך נראים המתים. אך בוא יבוא היום וכולם יתעוררו ל"קיץ" – לאורו של משיח ויקומו לתחיה".י
ועתה רואה הנך את ירושלים של מעלה.י
אך כעת אני בחדר מספר 5 בו נאבקת עם הכאב שאינו מרפה, נאבקת עם הצער שאינו חולף. נאבקת עם המלאך שריחף בין המסדרונות והגיע לחדרך.י
חדר מספר חמש – ואני מיד מבכה
חדר מספר חמש – ואני פורצת בפסוקי תהלים לנשמתך, אבי, לנשמתך הטהורה.י
ועיניך עדיין מתגלגלות שם בחדר מספר חמש, מתגלגלות מול עיניי הבוכיות.י
שבוע לפני שהלכת לבית עולמך. ד"ר אבני הזמינה אותי לחדרה ואמרה שאין לך עוד הרבה זמן לחיות. הייתי עצובה. לא העזתי לבכות. ידעתי שתשאל אותי מה רצתה הרופאה ועלי להיות קולית ולחפש תשובה שאכן תניח את דעתך. אבל אתה ידעת תמיד לקרוא את הפנים של כולם וכמובן שמיד תמיד מה אמרה הרופאה. לשמחתי נכנסתי לחדר שלך ואתה היית ישן. בינתיים פניי כבר לא היו כמו הרגע בו נכנסתי לחדרך ויכולתי לומר לך שד"ר אבני אמרה שהיא רוצה לעשות בדיקות נוספות.י

וכך כתבתי בשעה שאבי ישן:י
בדמדומי הערב
הרופאה אמרה:י
כבר דמדומי ערב
חיצי הכאב
פרשו יריעותיהם
בלוטות הבטן
כאבטיח תפוח
אודם הדם איבד צבעו
הגיעה השעה
לשכב לנוח.י

השבעתיך, אבי,י
אחוז שמורות עיניך,י
אחוז!י
אחוז בטרם שקיעה אודמת
בטרם שקיעה גוועת
השמיענו אבי
תפילותיך
זמירותיך.י

הן
פניך לאור
עוד אור בוא יבוא .י
ואני –י
אצא לחפש
נגינת לבי
ושיחת רוחי
בבקרים
כבלילות.י

בקר יום שלישי – כח' בסיוון ה'תשס"ח, 2008–07–1 היום הראשון של החופש הגדול. הבטחתי לאבא שמיום זה והלאה אבוא כל יום לבית החולים וגם לביתו ואהיה עמו במשך יום שלם ולא למשך חצאי ימים. והנה קיימתי את דברי. סוף סוף יצאתי לחופשה – החופש הגדול. השנה לא אצא להשתלמויות קיץ, השנה אעשה רק דברים הכרחיים. והדבר ההכרחי ביותר הוא להיות עם מור אבי היקר והחביב. אבא שאני אוהבת ומתגעגעת אליו רגע רגע ושעה שעה.י
הגעתי בשמונה בבקר למכון שרת, המחלקה ההמטולוגית חדר חמש שבבית החולים הדסה עין כרם. דוד, אחי הבכור, ישב ליד מיטת חוליו של אבא.י
אבא היה רדום קמעא. נגשתי אליו ואמרתי: "בוקר טוב אבא, הנה הגעתי, ומעכשיו אני אתך"י
אבא פקח עיניים רוטטות מעייפות ואמר: "בוקר טוב" ועצם את עיניו.י
"דוד אליהו רוצה לבוא לבקר את אבא, אך פג תוקף הפספורט שלו, לכן בקשתי מדר' חזי גנזל לתת לי מכתב על מצבו של אבא. אני אפקסס היום את המכתב בכדי שיזרזו לדוד אליהו את הנפקת הפספורט." – אמר אחי דוד.י
דר' חזי נכנס עם המכתב. אחי דוד רץ לדואר לפקסס ואני ניצלתי את ההזדמנות לדבר עם הרופא.י
"אנחנו רוצים שתיידעו אותנו מספר ימים לפני שתחליטו להוציא את אבא מכאן להוספיס בכדי שנתארגן בבית. אתה ודאי יודע שאין אנו רוצים לשים אותו בהוספיס, הוא צלול, והיציאה להוספיס תדכא אותו מאד." דר' חזי נענע את ראשו ואמר: "אם היינו רוצים לשים את אביך בהוספיס היינו שמים אותו כבר מזמן, עכשיו זה מאוחר.י
ספרתי לאחי דוד את דבריו של דר' חזי – ואף אחד מאתנו לא הבין למה התכוון הרופא המכובד.י
אבא ישן רוב הזמן עם עיניים מתגלגלות כלפי מעלה.י
שאלתי את אחי: "מה קרה לאבא? מדוע הוא ישן?" ותוך כדי שאלה הצצתי באינפוזיה שהייתה מונחת דרך קבע על ידו, מתוך המכשיר הנוסף נצצו שני מספרים שהורו על הספרה 20 – עשרים טיפות לדקה – עשרים טיפות של מורפיום לדקה!!!י
"מה קרה להם? שאלתי את אחי, הם השתגעו? עשרים טיפות לדקה? אבא יתחיל להתרגל לכמות כזו של מורפיום וכשהכאב יגבר עוד ועוד המורפיום לא יועיל! ומה נעשה? איך נפתור את בעיית הכאב של אבא? וחוץ מזה, חבל שאין אנו יכולים לתקשר איתו, כי הוא מטושטש, ומדוע אין הוא מקבל אוכל?"י
דוד נענע בראשו, ואמר: "גשי לבקש מהאחות שתוריד את המינון" צעדתי שני צעדים ומיד חזרתי בוכייה: "גש אתה לבקש, כי אינני יכולה להביע את דברי ללא דמעות שליש. כדאי לבקש בקור רוח ולא בבכיות"י
דוד אחי נענה לבקשתי ומיד נגש לבקש מהאחות עפרה – זו שאבא כה העריך את טיפולה המסור והאימהי.י
לאחר כעשר דקות הגיעה האחות עופרה אלינו ואמרה: "אני מבינה אתכם, אתם רוצים קשר עם אבא, אך עליכם להבין שבהורדת המינון הוא יסבול מאד, והאם הוגן הוא הדבר שבכדי ליצור עמו קשר ושיחה הוא צריך לסבול? אני יודעת מה זה לאבד אבא – גם אני אבדתי בשנה שעברה את אבי"י
"בכל זאת הורידי מהמינון הגבוה." – אמר אחי דוד. עופרה הורידה את המינון לשמונה עשרה טיפות לדקה
"מדוע אבא לא מקבל אוכל דרך זונדה?." - שאלתי
"הוא לא זקוק לאוכל" אמרה האחות.י
לא הבנתי את פשר הדברים. חשבתי שכעת אין צורך ויותר מאוחר הוא יתעורר ויתנו לו לאכול דרך הפה כפי שעשה זאת עד כה. (בימים שישי ושבת אבא גם היה מטושטש וכמעט שלא אכל, רק ביום ראשון אבא פקח את עיניו לרווחה, ישב על המיטה ודיבר. דבריו היו רהוטים, ברורים וצלולים. דבר דבור על אופניו. רק לא הבין כיצד יתכן שהיום יום ראשון ולא יום שישי. לאחר הסברים הוא הבין שאכן הוא היה ישן בימים האלו. יש הסרטה של כל הקטע הזה)
לאחר כחצי שעה של הורדת המינון לשמונה עשר טיפות של מורפיום לדקה שאלנו את אבא: "אבא, אתה חש כאבים?"י
י"לא" - ענה אבא.י
אבא, אתה רעב? י
י"לא" – ענה אבא
דוד ואני טיכסנו עצה – בעוד כשלוש שעות נבקש שוב שיורידו מהמינון, וכשתהיה החלפת משמרות שוב נבקש הורדת המינון, כך שאבא יתעורר וישוחח עמנו כפי שעשה זאת אמש, וכפי שעשה זאת בכל הימים הקודמים.י
לפתע הגיעה דודה חנה, אחותו של אבא. (דודה הגיעה לאשפוז יום של בעלה)י
י"מי אני?" - שאלה דודה את אבא.י
אבא רוב הזמן גלגל עיניו ולחש דברים לא ברורים.י
כששמע אבא את השאלה של דודה ענה: "את חנה אחותי"יי
י"מה אתה אומר כל הזמן? האם אתה מתפלל?" – שאלה דודה.י
ואבא ענה "כן"י
לי נראה שהיה אומר וידוי רוב הזמן, כי בימים כהווייתם שמעתי אותו אומר: "והוא רחום יכפר עוון..."י
דודה בדקה את רגליו של אבא ואמרה: "רגליו חמות ונעימות"י
מאוחר יותר אמרה דודה: " אני צריכה ללכת לדוד שמעון לראות מה קורה איתו, ובינתיים, שלום"י
בקשתי מאחי דוד שיישאר עוד קצת עם אבא ואני אלך ל"יד שרה" להביא לאבא מזרן לחץ בכדי שלא יסבול. אחי אמר: "את יכולה ללכת לבית, אני נשאר כאן. אני לא אעזוב את אבא. אמש כשהלכתי לישון הוא אמר לי: 'דוד אל תעזוב אותי. אל תלך לעבודה. תישאר כאן. וכשהניח את ראשו לישון הוסיף ואמר: 'בוא ואתן לך סיסמא – אם אקרא לך בשמך – דוד – קום לראות מה לי. אך אם אומר לך- בין המייצרים- תדע שמצבי קשה ביותר – קום מיד לראות מה קורה לי'. אבא היה צלול לחלוטין, לא יודע מה קרה לו מהבוקר. לא יודע!"י
הבאתי את מזרן הלחץ, האחות עפרה החליטה לרחוץ אותו בתוך המיטה – דבר שעד כה עשה במקלחת – כששמעון אחי תמיד רוחץ אותו כפי שאבא אהב.י
אבא התלונן שהמים חמים מדי, ולאחר הרחצה הניחו לאבא את מזרן הלחץ.י
מבטי האחיות היו מאד תמוהים ולא ברורים, ואנחנו לא קראנו נכון את המפה. כשאמרתי להביא את המזרן הן הביטו בי בתמיהה, וכשבקשתי שיניחו לאבא את המזרן הן ניסו כל הזמן לדחוק את הקץ. אך בשעת הרחצה, הם ידעו שאין ברירה – אני לא אוותר ולכן הן הניחו לו את המזרן.י
שוב נדנדתי בקשר לאוכל – והם אמרו שאבא לא זקוק לאוכל, ואבא אכן אישר זאת כששאלתי אותו שוב ושוב אם הוא רעב אבא ענה בשלילה.י

ביום זה ישבתי כמאובנת ליד מיטת חוליו של אבא נשקתי לו רוב הזמן וגם קראתי תהילים לרפואתו.י
אבא גלגל עיניים כלפי מעלה – ובפיו פסוקי תפילה ופסוקי דזמרה, ופסוקי וידוי.י
לפתע פקח אבא את עיניו וביקש מים. "מים, מים, אני צמא, הביאו לי מים" – זעק אבא.י
באותו הרגע נזכרתי שאבא סיפר שבטרם פטירת אמו – סבתא מרים ז"ל גם היא ביקשה מים. אך לא רציתי לחשוב שגם כאן אנו בטרם פרידה, בטרם פטירה.י
דודה חנה בינתיים חזרה, וכששמעה שאבא מבקש מים גם היא רצה לאחות כדי למלא את מבוקשו.י
בכל פעם הזרקתי לאבא בפה רק סמ"ק אחד ובקשתי ממנו לבלוע. כשסיים לבלוע – שוב נתתי לו סמ"ק עד שני סמ"ק – והוא הבין את בקשתי והמשיך כך עד שסיים לשתות כוס שלמה.י
"אבא אתה עדיין צמא?" – שאלתי והוא ענה "לא"
בשעה שתיים -שלוש אחר הצהרים בקשתי מאחי דוד ללכת לנוח, אך היה לו סידור שהיה חייב לעשותו מיד, והחליט לצאת למספר שעות ולחזור.י
דוד יצא מבית-החולים ואבא התחיל גונח.י
י"אבא, האם כואב לך משהו? " – שאלתיי
"לא- ענה אבא - אני הולך לאבא שלי"
"אבא תפסיק לומר את המשפטים האלה, אני מבקשת ממך, אתה תהיה בריא, אל תדאג" - אמרתי לאבא והאמנתי באמונה שלמה שאכן הוא ירגיש יותר טוב כמו שקרה לנו ביום שישי ושבת האחרונים שהיה רדום. ובימים ראשון ושני חזר והיה ער וצלול.י
"את לא מבינה מה שאני אומר לך? – אני גוסס – אני מת" – אמר אבא.י
"חס וחלילה, השונאים שלך ימותו" – אמרתי לאבא, והמשכתי לקרוא פרקי תהילים.י
"אני הולך למות" - שוב נשמעו המילים העצובות מפי אבא.י
תוך כדי השיחות עם אבא נשקתיו ללא הרף ובכל פעם שנישקתיו ביקש שאעזוב אותו. בידיו הורה לי להתרחק.י
אינני זוכרת את השעה שהגיע האחיין של אבא – יוסף צבי – אחיין שאבא הירבה לברך אותו. אחיין שבמשך שנתיים ושמונה חודשים – מאז שאבא חלה – בא להיות עמו בכל שבוע – בתורנות עם הילדים, כאילו היה בנו של אבא. בשבועיים האחרונים, כשראה שמצבו של אבא מחמיר הגיע בכל יום ויום לראות מה שלום אבא, לעודד אותו ולחזק את רוחו.י
שאלתי את אבא: "מי בא לבקרך?"י
י" יוסף - בנו של דוד אהרון". – ענה אבא
הבנתי שאבא צלול ומבין מה קורה סביבו.י
י"אני הולך למות. אבא מת" – אמר לי אבא.י
נישקתי את פניו ושאלתי אם הוא רוצה מים? אך אבא סירב.י

י"הם לא עוזבים אותי" – אמר אבא
י"מי?" – שאלתי
י"את לא מבינה מה שאני אומר לך? " – שאל אבא
ואני אוזני אטומות להבין אכן אבא עוזב אותנו לאנחות.י
י"אל תתייחס אליהם" – אמרתי לאבא
י"זה נדמה לך, אבל אי אפשר, הם לוקחים אותי" – ענה לי אבא.י
י"אבא שלך הולך למות" – אמר אבא
פתאום אבא התלונן שלא נוח לו ואני החלטתי לבקש מהאחות לבוא לראות מה קורה.י
האחות התפלאה שהוא מתלונן ואמרה: "מה? הוא עוד מתלונן, הוא יכול להתלונן?"י
י"מה השאלה? – עניתי – הוא צלול, רק המורפיום מרדים אותו.י
האחות נכנסה, ואבא לא ענה לשאלה מה קורה? מה אתה רוצה.י
בעומדה לעזוב את החדר בטרם תצא אחרי שיצאה מהדלת הראשונה של החדר ובטרם תצא מהדלת השניה שאלתי: "מה קורה עם אבא שלי? מדוע לא נותנים לו אוכל דרך זונדה?"י
י"את לא מבינה? – ענתה בשאלה – אבא שלך יחיה עד סוף היום או עד לפנות בוקר – לא יותר מזה – ופתאום הוסיפה – "את יודעת החיים ביד ה' – אבל כך זה נראה עם כמות כזאת של מורפיום"י
בעודה מדברת - הדלת הראשונה נפתחה ופתאום נכנסה פרופ' דינה בן-יהודה – מנהלת המחלקה. האחות ברחה מהר ופרופ' דינה עם רופא נוסף שלא הכרתי – דר' גורל ניגשו למיטת חוליו של אבא ופרופ' דינה אמרה: "אדון פיקאלי, מה שלומך?" אך אבא לא ענה ושוב היא שאלה ואבא רק גלגל עיניו כפי שעשה זאת מהבוקר ולא ענה.י
"אבא – פרופ' בן-יהודה באה לשאול לשלומך, מה תאמר?" - שאלתי
עיניו של אבא היו מגולגלות, ובפיו מלמל וידויי, אך לענות הוא לא יכול היה.י
אך יצאה הפרופ' את החדר ואני התחלתי להבין שאכן אלו הן שעותיו האחרונות של מור אבי. לפני כשבועיים, השכן של אבא ששכב בחדר איתו והעבירו אותו לחדר בודד – בטרם פטירתו הגיעה פרופ' בן יהודה לראות מה קורה. התסריט היה דומה. פרופ' בן יהודה שמגיעה בבקרים מוקדם ולפעמים בערבים – הגיעה באמצע היום לראות מה קורה עם אבא. אותו דבר היא נהגה כשהשכן של אבא ר' שלמה אלימלך נטה למות.י
התחלתי בוכייה ומנשקת את ידיו, רגליו, ראשו, לחיו. ובעודני מנשקת אותו, בידיו מורה לי אבא לעזוב אותו, להתרחק, לא לנגוע בו. אך אני לא יכולתי! חייבת הייתי לנשקו.י
"אבא, אתה אוהב אותי?" – שאלתי.י
אבא לא יכול היה לדבר הוא חייך חיוך רחב ובפניו הביע תמיהה כאילו שואל איזו שאלה שאלת?י
התקשרתי לדוד אחי וספרתי לו את כל מה שהבנתי, ומה שלא רציתי להבין.י
ובקשתי שאת הישיבה שהחלטנו כל האחים לעשות בבית אבא נעשה בבית-החולים כי אלו הן שעותיו האחרונות של אבא. כמו –כן ביקשתי גם מאחי משה שכדאי לעשות את הפגישה בבית-החולים ולקבל את אישורו.י
יהודה אחי הגיע בשעה שש – להחליף אותי במשמרת כפי שקבענו מזה זמן רב – ניסיתי לרמוז לו על מצבו של אבא. נתתי לו את ספר התהילים ובקשתי ממנו להמשיך מהמקום שבו הפסקתי. יהודה המשיך לקרוא עוד מספר פרקים, הניח את הספר והביט באבא. רציתי לומר לו על מצבו הקשה של אבא. אך יהודה היה מפוקח. הוא לא היה צריך הרבה מילים ומיד החליט להתקשר לילדיו שיבואו להיפרד מסבם שכה אהבם.י
דניאל עבר לגור במעלות שבצפון ואי-לכך אמר שיגיע כבר מחר בבקר. הילה עזבה הכל ומיד התייצבה.י
היה לי קשה לדבר אתה. היא ניסתה לשוחח עם אבא. אבא הבין הכל אך לא יכול היה להוציא הגה.י
בשעה שמונה וחצי – החדר התמלא. כל בניו ובנותיו של אבא היו איתו בחדרו.י
אלישבע אחותי אמרה: "אבא, יעקב בעלי הגיע לראותך". אבא שמח שמחה גדולה, הושיט את ידו לאחוז את ידו של יעקב בן שמעון, וכך במשך דקות ארוכות החזיק את ידו.י

כל האחים ישבנו מחוץ לחדר וביקשנו מיעקב גיסי להיות עם אבא.י
יעקב ישב ליד אבא ולמד מתוך דפי גמרתו.י
אנחנו האחים תכננו את צעדינו.י
אמרתי להם שנראה כי אבא לא ישרוד את הלילה. רוב אחי לא רצו להבין או לא הבינו את פשר דברי. אבא כבר היה נראה כך מספר פעמים ולמה דווקא עכשיו יעזוב אותנו לאנחות?י
ההחלטה הייתה שמעתה תמיד יהיו עם אבא שני ילדים ולא אחד.י
דוד רצה להישאר גם בערב זה, ואיתו החליט שמעון להישאר. לאחר שסיימנו את התוכנית לשבוע הקרוב חזרנו למיטת חוליו של אבא.י
מרים אחותי אמרה: "אבא, כולנו כאן, כל הילדים שלך"י
אבא ששמע זאת התחזק וביקש לשבת במיטה, כמו יעקב אבינו כשכל בניו סובבים את מיטתו.י
ניסינו בעזרת האחות להרים את המיטה, כך שאבא יישב . אבא התיישב אך לא יכול היה לדבר.י
אבא היה צלול, הבין כל מה שקורה סביבו.י
נשקנו לאבא ובקשנו ממנו להתחזק. מחר שוב נבוא להיות עמו.י
אחותי אלישבע שמעה אותו אומר: "נשארו לי עוד שעתיים שלוש" – מילים אלו הכו בה והיא באה בוכייה לספר לי.י
"אני יודעת את מצבו של אבא, אבא לא ישרוד את הלילה" – אמרתי ובכיתי.י
אחי דוד אמר שהייתה לו שיחה עם דוד אליהו, ודוד אליהו כעס מאד כששמע את המינון הגבוה של המורפיום, ואת ההחלטה לא לתת לאבא זונדה. הוא ביקש שנבקש על הורדת המורפיום, וכמו כן לתת לאבא לשתות מים עם סוכר – דבר שיאריך את חייו ( דוד אליהו הוא רופא נפרולוג בארה"ב) דוד אליהו רצה בכל מאודו לראות את אבא. כחמישים שעות לפני פטירת אבא , אבא שוחח עם דוד אליהו וכבר הספיק לבקש ממנו שאם הוא רוצה לבוא שיבוא מיד בטרם אבא ילך לבית אבותיו (יש הסרטה של השיחה)י
בטרם פרידה אחרונה – ניגשתי למיטת אבא ואמרתי לו: "אבא מחר אני אבוא לראותך"י
אחותי מרים אמרה שאבא ישן וכדאי לא להפריע לו, לא להעיר אותו, בכדי שיתחזק למחר.י
אני רציתי לנשקו, ושוב אמרה אחותי שלא כדאי להפריע לאבא. ידעתי שאחותי צודקת ובכל זאת לבי נקפני, כי ידעתי שאולי לא אראה אותו עוד. ולכן נשקתי על לחיו מספר נשיקות. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששתי דמעותיי נפלו על מצחו של אבי – הייתה זו פרידה דומה שנפרדתי מאמי ע"ה נשיקות במצחה ושתי דמעותיי נושרות על מצחה.י
הוי כמה סמלי הייתה הפרידה מהורי היקרים.י
בחמש לפנות בוקר הטלפון בבית צלצל – הייתי ערה, ידעתי שאבא לא ישרוד.י
אחי משה היה על הקו – "אבא עלה לישיבה של מעלה בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר. שמעון היה בשעת הפטירה והספיק לומר "שמע" ולעשות קריעה ולהקים את אחי דוד ששכב ער במיטה".י
יהי זכרו ברוך!י

יומיים אחרי פטירת אבי ז"ל הגיע דודי אליהו עם אשתו מארה"ב. הם קבלו את ההודעה בהיותם אורזים את חפציהם כדי לבוא לראות את אבא. אך דודי אליהו החליט לבוא לשבת עמנו שבעה.י

בסוף השבעה עלינו להר ובהיותנו קוראים פרקי תהילים ראינו מרחוק את דודי שמעון – בעלה של דודה חנה בא.י
דודי שמעון לא ידע שאבי נפטר, העדפנו לא לספר לו, ולכן הוא לא הגיע להלוויה. החלטה זו פגעה בו קשות ולכן החליט לעלות להר בסוף השבעה.י
מרחוק ראינו את דודנו היקר מדדה ובא לחלוק כבוד אחרון לאבא.י
לקראת הפרידה, קם דודי ואמר מספר מלים בקשר לאבא, ולאחר מכן הוסיף ואמר שהוא מבקש להיקבר ליד אבא. דודי שמעון הצביע על מקום פנוי ואמר: "פה, ליד דוד אברהם אני רוצה להיטמן"י
אחר הצהרים הגיע דוד שמעון לקחת את דודה חנה לביתם שבחצור. דוד שמעון לא יכול היה לעלות את המדרגות הרבות , לכן ירדנו כולנו להיפרד ממנו. בחניה למטה שוחחנו עם דוד כשעה ואולי שעתיים. באחת השיחות אמר לי דוד שמעון: "אני מבקש מכם לזכור שאני רוצה להיקבר בירושלים" – אמר בתחנונים כיודע מה מצפה לו בעוד אחד עשר יום. "לא! " - זעקתי "אל תדבר אתי על מוות. אתה חייב לשמור עלינו מלמטה, ואבא מלמעלה".י
"אני יודע , אמר דודי, אני יודע שלא נשאר לי עוד זמן לחיות, ולכן אני מבקש להיטמן לצד הוריך. במקום שביקשתי" (לא יאומן, כל החלקה הייתה תפוסה לגמרי, ורק מספר ימים לפני פטירת דוד שמעון המשפחה שקנתה את החלקה, וויתרה על החלקה – דוד שמעון הצביע לעברה, כאילו נזרקה בו רוח הקודש)
ברכה, בת דודי, סיפרה שדודי שמעון, אביה, אמר לה שהוא יודע שאבי והוא יקראו לישיבה של מעלה בזמן סמוך זה לזה הוא רק לא יודע מי יהיה הראשון.י
שבעה עשר בתמוז, לפנות בוקר הטלפון בבית צילצל. דמי קפא בעורקיי – אני יודעת שדוד שמעון כבר מספר ימים מוטל בבית החולים בזיו שבצפת. בסרט הזה כבר היינו, הלוואי שמודיעים לי כי דודי שמעון שוחרר הביתה אני חוששת לענות, ושלמה שיחיה, בעלי, קם לענות למצלצל. שמעון אחי היה בעברו של הקו השני, ובקול חנוק אמר: "ברוך דין האמת, דוד שמעון נקרא לישיבה של מעלה"י
הוי, מה אעשה, חשבתי, אולי חייבים לומר לדודה חנה את בקשתו של דוד? מה עושים? אני חייבת לומר או שכדאי לא להעמיס עליהם בנוסף לכאב הפטירה גם את כאב מקום הקבורה?י
מצפוני ייסרני, והחלטתי שהטוב ביותר הוא להתקשר לשמעון אחי שיהיה בריא.י
"אני יודע, אמר אחי שמעון, אני במשא ומתן על חלקת הקבורה שדוד הצביע עליה בסוף השבעה של אבא"
מי האמין שלאחר אחד עשר ימים, אכן צוואתו תתקיים? עלה דודי שמעון למרומים, דוד שאהבנו והערכנו עד מאד, ונוסף עוד בכי ויגון על דאבין ואינם נשכחים

כאשר אבי נפטר הרגשתי שאין אחר אשר יספר את תולדות המשפחה, סיפורים שהוא ידע במשך 400 שנה ניגנזו עמו לכן כתבתי את הגיגיי

ספר הזיכרונות לבית אבי
נגנז ונחתם בלי ספר
הזיכרונות לבית אבי
משובצים היו באבן
מוטבעים בחותם
הביעו אומר מדור לדור
ארבע מאות שנה
מימי רבי יוחנן
ועד אבינו אברהם
סיפורי חיים ושקיקה

בבית אבותיי
טוו בדמעות הוד נאצל
משי ביד אומן
ביד אחת אחזו בתהלים
והספר להם כערב
והדמעות זלגו כשתי
בשנייה טוו משי
ארי צהוב בצד אחד
ומנגד - נשר סגול

בבית החרושת המשפחתי
ויתרו וגם סלחו
פעם אחר פעם
ללוקחי המשי
לגונבי בית החרושת

בבית אבותיי
טוו חסד עם החיים
נתנו לחם לפי הטף
לכל נצרך
בדומיה עוטפת רחמים

בבית זיכרונותיי
רקמו חלום חיים לא נשכח
שיבצו זיכרון עולם
לעוד סיפור אבות עתיק
גישרו בין הווה לעבר
ודרכו המשיכו להעפיל למחר

בבית זיכרונותיי
חיפשו ללמוד את הטוב
ומצאו חן וחסד בעיני ה' ואדם

אלה תולדות אברהם האב
אלה תולדות בני רבי יוחנן
אלה התולדות
גנוזים בלי סופר
ובלי ספר

---

סבא דוד - אבא של אברהם

סבא דוד היה בעיניי איש בדמות מלאך. אינו מדבר וכל היום יושב וקורא תהילים. שעות רבות הייתי עומדת לידו. זה כנראה הפריע לו והוא היה עוצר מקריאת התהלים ומניח את ידו על ראשי ומברך אותי. בסוף הברכה היה מכה בגבי שאפנה את המקום, שאלך לעיסוקיי. אני זוכרת שהגננת הביאה לגן סרטון על סבא אליעזר והגזר ואני לא הפסקתי לצחוק. כאשר הגננת שאלה אותי מה היה הכי מצחיק בסיפור עניתי לה בפשטות: "סבא לא הולך למשוך בגזר. סבא יושב כל היום וקורא תהלים" – זו הייתה דמות של סבא בעיניי.
סבא דוד
צנום, זקוף-גו
ועצוב
אתה יושב על הכיסא
ובידיך ספר התהלים.
עומדת לצדך
ספק מבינה
ספק מצפה לתגובה
ספק יודעת את רום מעלתך.
דף ועוד דף
מזמור רודף מזמור
ואני מצפה בדומיה דרוכה.
אתה מניח ידך
על ראשי הכפוף
מברך ומברך.
חשה
לחישת שרף באוויר
ולטיפה המורה לי
לשוב לשחק.

שמחה ועולזת
משחקת, מתרגשת
ומצפה לשעה הבאה.

ועתה
גם אני יושבת על הכיסא
כל שבת וכל מועד וחג
מזמרת מזמורי תהלים
מברכת הילדים והנכדים
ומצפה לברכה, לישועה

באחד הימים ראיתי קשת וניסיתי 'להפריע' לסבא בקריאת התהלים בכדי שיראה את הקשת. ברגע שראה את הקשת הוא הכה על המצח כאומר: חטאתי עוויתי פשעתי. אות הקשת באה להורות לנו שאנו לא ראויים.

הנה הקשת
עולה בענן
בשלל גווניה.
מכסה שמיים
ומגלה טפחיים.
"סבא" –
אני קוראת נרגשת
"ראה נא הקשת"
אתה יושב במרפסת
עטוף בכסת
קורא מזמורי תהילים
כי הם לך פרי הילולים.
בידי האחת מצביעה לקשת
ובשנייה אותך מבקשת
"קשת, קשת בשמיים."
שונה פעם ופעמיים.
אתה מישיר מבטך
חובט ראשך בידך
משפיל עיניים
חורק שיניים
ומברך באחרית:
"זוכר הברית...".י