זכרונות עם אמא סנם (ננה)

  אמי סנם היתה הבת השניה ששרדה יחד עם אחותה הגדולה רחל אחרי מספר ילדים שנולדו לסבתא סולטון וסבא רחל. רחל האחות הגדולה הספיקה עוד להתחתן, אבל למרבה הצער נפטרה בלידת בתה הראשונה, וגם התינוקת לא שרדה. לאחר שרחל נפטרה, אמי הפכה להיות הבת הגדולה. אחרי אמא סנם, הילדים שנולדו ושרדו היו שושנה (גולסון) שהיתה צעירה מאמי בעשר שנים, אורי (רבי) ורחל-נרגז

דמותה של אמא
אם הייתי צריך לתאר את אמא במשפט אחד, הייתי אומר שהיא היתה סופר אמא, חכמה, חרוצה, יפה, עם לב ענק, אוהבת חברת אנשים ויודעת לקרוא אנשים, עם אמונה חזקה ומציאותית מאד. אמא מעולם לא למדה בבית ספר כי היתה צריכה לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. לא פעם חשבתי מה היה העיסוק של אמא אילו גדלה בארץ ולמדה בבי"ס ובאוניברסיטה, והתשובה שקפצה לי לראש היתה, שהיא ודאי היתה מגוייסת למוסד
אם ארחיב, אומר שאמא היתה בעלת זיכרון פנומנלי, היא ידעה די הרבה על האנשים וכל מי שהיא פגשה היתה אומרת מאיזו משפחה ואם לא משפחה אז טָאִיפֲה (חמולה או שבט). אנשים חדשים שהיא פגשה והיתה לה שיחה מספיק ארוכה איתם, היא כבר למדה אותם, אם היו אנשים הגונים או בסימן שאלה. את התרשמותה מאנשים היא שמרה לעצמה. היה לה ידע כללי נרחב על המון נושאים מהחיים וכמובן חכמת חיים. כמעט כל דבר שלא ידעתי בילדותי, על מאכלים, מנהגים, ביטויים, ושאלתי אותה היא ידעה לענות לי. היא היתה בור סוד שאינו מאבד טיפה. אני חב לה הרבה מהידע שלי על החיים

הכי אהבתי את אמרות הכנף של אמא שתיארו סיטואציה
הנה כמה דוגמאות:
היה אדם בבית הכנסת שקראו לו בבאג'אן, שכשהוא היתפלל בתור חזן, היה קשה להבין את המילים, אמא אמרה שכשהוא מתפלל, נדמה כאילו שיש לו גונדי בפה
פעם, אחת החברות שלה אמרה לה שאיזו שכנה עשתה איתה ברוגז. אז אמא אמרה לה יֲפּוֹרֲה קַ'ארָה בֵּהטֲרֵה אָשְׁתִּי הֲא, כלומר יש ברוגזים שהם טובים יותר משולם. יש בזה תובנה די חשובה שלעתים החבר היה כל כך מציק שזה ממש לטובה שנפטרת ממנו
פעם אחרת דיברו על בגידות של נשים (אולי אצל גברים לבושתם זה היה נסלח בתקופה ההיא) וכל אחת אמרה משהו, ואז אמא סיכמה שנשים כמובן צריכות להיות צנועות ונאמנות אבל אם אשה רוצה לבגוד היא יכולה לבגוד אפילו דרך חור המנעול. מעניין אם היא ידעה שבהיסטוריה כשמלכים ושאר אח"מים היו כובלים את נשותיהם בחגורות צניעות כשיצאו למסעות, תמיד נמצא מישהו שיש לו מפתח
אם דיברו על אדיקות יתר (שבפרסית קראו לזה קַלֲּה חוֹשְׁקִי – ראש יבש) על העולם הבא,על גן עדן וגהינום ושצריך להיתנהג כך או אחרת, אז היא אמרה "הִשְׁקֲה בַּר נֲגַאשְׁתֲּה טַארִיף קוֹנֲה" כלומר שאף אחד עוד לא חזר משם כדי לספר
כשהיינו ילדים היינו לפעמים גם שובבים ועשינו דברים שלא מצאו חן בעיני אמא. היא היתה מעירה על זה ואנחנו עונים איזו תשובה מצחיקה כדי להעביר את הנושא. אז היא היתה אומרת בָּרִיקַלָה, כִייָּל מוקוֹנִי אִין הוֹנֲרֵתֲּה? כלומר, כל הכבוד לך, אתה חושב שזה מעשה חכם? נִישֶׁתַן שׁוֹלְהֲה גֶּה חַנְדֲּה מוקוֹנִי, כלומר, ואתה צוחק בגלל ששרירי הפה שלך רפויים. רצתה לומר שנפסיק לצחוק
קשה לנסות לדלות מהזיכרון, אבל כשאני נתקל בסיטואציה מסויימת אז פתאום אני נזכר באיזו אימרה של אמא. חבל שאין לנו איזה כפתור הקלטה במוח שאפשר להקליט בכוח המחשבה ואח"כ גם ללחוץ על כפתור נגן

ילדים
אמא מאד אהבה ילדים, במיוחד תינוקות. כשהגיע תינוק לסביבה שלה, קודם כל היתה מחבקת אותו ומריחה אותו ארוכות והיתה אומרת שאין ריח טוב יותר מריח של תינוק
בלידה הראשונה של אמא נולדה בת אבל היא לא שרדה. כשהיא היתה בהריון שוב, היא חלמה שתי יונים עפות ונוחתות לידה והיא נגשת ולוקחת אותן בידה. כשהעוררה היא הבינה שכנראה יש לה תאומים, וכך היה. נולדו התאומות קודם יפה ואחרי 10 דקות דינה יצאה לאויר העולם
אני נולדתי אחרי יפה ודינה. מספרים שאני עשיתי צרות לאמא בלידה. היתה לידה ארוכה ואחרי שיצאתי לאויר העולם, השליה סרבה לצאת. היתה חרדה שחלילה יקרה לאמא משהו דומה למה שקרה עם אחותה הגדולה רחל שנפטרה בלידה. סבא וסבתא הלכו לבית הכנסת וסבא החזיק בספר תורה ונדר שאם הכל יעבור בשלום הם ילכו לבקר בקברה של שרח בת אשר. ברוך ה' הכל עבר בשלום והם קיימו את הנדר וביקרו בקבר שרח בת אשר
הסנדק שלי היה סבא דוד בן חיזקיה
שלום נולד אחריי. כשהוא היה תינוק הוא זחל והתגלגל במדרגות למרתף. הוא בכה תקופה ארוכה, ולאחר זמן מה הפסיק. הסנדק שלו עד כמה שאני יודע היה האג'י מתיא
מרגלית נולדה אחרי שלום, היא היתה האחרונה שנולדה ביזד
משה נולד זמן קצר אחרי שעלינו ארצה, ודוד אורי היה הסנדק שלו
אחריו נולד אפי, ואבא היה הסנדק שלו
הבאה בתור היתה שרה'לה. היתה סיטואציה לא ברורה אם נולד איתה אח תאום או לא, היו נסיונות לבירור העניין אך נכון לעכשיו ללא תוצאות
אחרי שרה'לה נולד עוד בן שלא שרד

החיים ביזד
היתה ביזד תעלת מים תת קרקעית שקראו לה ג'וּ. היו כניסות לאורכה עם מדרגות שמובילות למים. רוחב התעלה היה כשני מטר אם אני מעריך נכון, ועומק המים היה לדעתי 70-80 ס"מ. זה היה מקום רחצה ומקום כביסה כאחד וכנראה היו גם אנשים שעשו שם את צרכיהם. לפי הסיפורים של אמא אם קרה כזה דבר ומישהו ראה צואה על המים, היה מיד מעביר הודעה בצעקות והאנשים היו מעבירים הלאה וכולם היו יוצאים מהמים עד שהמים נראו נקיים. היה אפשר לראות הרבה אנשים לאורך הג'ו שעשו כביסה או התרחצו
אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותנו לג'ו לרחוץ אותנו. אני הייתי עומד במים שהגיעו עד מתחת לסנטר, ואמא היתה תופסת אותי בצוואר ומכניסה לי את הראש מתחת למים, וזה היה פחד אלהים בשבילי. הרגשתי שאני טובע בשקט מתחת למים והבועות היו מדגדגות לי את הפנים ואת האזניים. אח"כ מוציאה לי את הראש, מסבנת אותי בגוף ובראש ואז הסיוט היה חוזר עם הראש מתחת למים

היה מקום בשם אוֹואַמְבָּר שפירושו מאגר מים, מי שתיה. עד כמה שאני זוכר, זה היה מבנה די גדול, והיתה לו ברזיה מסביב עם המון ברזים ואנשים היו באים עם כדי חרס לקחת מי שתיה. הייתי שם אני מניח או עם אמא או עם יפה ודינה. זה היה במרחק מה ואני מניח שלא נשלחתי לבד. המים במאגר היו די קרים, כנראה שהם הגיעו ממעין כלשהו

השירותים היו בור ספיגה שהיה מתמלא והיה אדם שקראו לו עֲלִי קַקִין שהמקצוע שלו היה לרוקן את בור הספיגה. מהסיפורים של אמא, עֲלִי קַקִין היה מגיע עם איזו יריעה, פורש אותה ומרוקן את התכולה על היריעה. את התכולה הזו הוא היה מוכר לחקלאים לזיבול השדות. נראה שמשרד הבריאות עדיין לא הוקם שם באותה תקופה

ביזד השתמשו במזרונים ושמיכות ממולאים בכותנה,ואפילו בארץ עוד היו לנו שמיכות מכותנה. עם הזמן הכותנה שבתוך המזרונים והשמיכות היתה נדחסת והם היו פחות נוחים לשימוש. היה בעל מקצוע שקראו לו פַּמְבֲּא זַן כלומר מרביץ כותנה, שהיה מפורר את הכותנה. הייתי עד לאחד כזה שאמא הזמינה מהעיר העתיקה בירושלים להקפיץ את הכותנה של השמיכות. כך זה עבד: הוא פרס סדין גדול בחצר, פרם את השמיכה מצד אחד, הוציא את הכותנה וערם אותה לערימה על הסדין. ואז הוא פרס סדין נוסף ליד ערימת הכותנה. היה לו מכשיר שהיה בעצם קשת גדולה עם חבל בדיוק כמו קשת וחץ שעשינו בלג בעומר רק בלי החץ והרבה יותר גדולה. הוא החזיק את הקשת ביד אחת ועם האגודל והאצבע של היד השניה החזיק את המיתר ומעט מהכותנה. ואז הוא מתח את המיתר וירה את הכותנה לסדין הריק, בדיוק כמו שיורים חץ. עכשיו דמיינו שהוא עושה את הפעולה הזאת כל פעם עם פיסת כותנה ובמהירות רבה. רואים פשוט צרור של פיסות כותנה עפות בזו אחר זו, והרעש שזה עושה דומה לניגון באיזה כלי מיתר שמנגן בתו אחד מונוטוני. אני חייב לומר שזה היה מהפנט וקשה  היה להסיר ממנו את העין

לימודים
אמא לא למדה בבית ספר כי היתה צריכה לעבוד מגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה כמו רוב נשות יזד באריגה אם בבית ואם בבית מלאכה. היא למדה קרוא וכתוב בגיל 50 בירושלים ונהגה לקרוא עיתון מנוקד. היה לה גם פנקס טלפונים עם המספרים של כולם שהישתמשה בו על בסיס יומי

עבודה בחקלאות
בשנים הראשונות בארץ אמא כמובן היתה עסוקה עם הילדים הקטנים ולא עבדה. אבל כשהם גדלו, אמא התחילה לצאת לעבודה במושבים בסביבה. אם זה היה בשתילה, בדילול, בעישוב, בקטיף ירקות ופירות ובקטיף כותנה
כבר הזכרתי שהמעבידים היו נותנים לעובדים ירקות ופירות אם זו היתה העבודה שלהם, וכמובן שגם אמא הביאה מדי פעם סוגי ירקות ופירות. בעיקר אני זוכר את העגבניות שהביאה. בשיא העונה היה בדרך כלל עודף של עגבניות אחרי אכילה ובישול. את את העודף הזה אמא הפכה לרכז עגבניות. היא היתה מרסקת את העגבניות, שמה במגשים גדולים ושמה אותם בשמש עד שזה הפך לרסק מרוכז לבישול. אם זה נשאר בשמש יותר זמן, זה היה הופך ללדר עגבניות עם טעם עז. לא התאפקתי מלבדוק מדי פעם את טעם הרסק המתייבש ולהיתענג על הטעם, טובל אצבע ונהנה. עד היום יש לי חולשה לעגבניות, אני מאד אוהב אותם. אני נוהג עד היום לקחת עגבניות לנגוס בהם וליהנות מהטעם, ואני משתדל לקנות את העגבניות עם הכי הרבה טעם. היום יש סוגים שונים של עגבניות קטנות טעימות שאני לקוח טוב שלהם
כאמור אמא ואבא הכניסו בנו את האהבה לאדמה. לכל אחד מאיתנו הילדים היותר גדולים היתה גינה של 20-30 מ"ר. את הגינות  גידרנו עם שתילי חמניות או תירס. היו שנים שהיתה לנו כמות גדולה של גרעיני חמניות הרבה יותר מהצריכה השנתית שלנו. אמא היתה ממלאה שקי יוטה שכל שק גרעינים שקל ודאי 20-30 קילו. אמא היתה מכניסה כמות של גרעינים למגש גדול, מקפיצה אותם כדי לנפות את הגרעינים הריקנים. את הגרעינים היתה מוכרת בשכונה

אמא הכירה המון צמחי מרפא ותבלינים. היינו יוצאים איתה לשדה והיא היתה מלמדת אותנו איזה צמחים הם לאכילה. היינו מוצאים זני בר של כל מיני צמחי תבלין כמו כוסברה, פטרוזיליה, אירית, פראסה, עלי סלק, שמיר, שומר, עלי קאשני (שן הארי) שהיו מרים אבל טעימים. היה צמח ששכחתי את שמו (משהו כמו צ'יינג) שהיה מתקתק וטעים. אחד הדברים שלא אשכח היה פֲּרֶה טוֹרוֹשׁוֹק - עלים חמוצים, שאמא היתה מטגנת אותם עם בצל והטעם היה מדהים
הנה סיפור קצר: כשהיינו בבלגיה, היינו נוסעים לארצות השכנות לטיול של יום, בד"כ בימי ראשון שזה יום חופש. באחד הטיולים להולנד עצרנו בדרך להיתרענן. פתאום אני רואה צמח שהייתי בטוח שזה העלים החמוצים. מרוב התלהבות קטפתי כמות של עלים. כשהגענו הביתה, הדבר הראשון שעשיתי התחלתי לטגן בצל, כשהיה מוכן שטפתי את העלים קצצתי והוספתי לסיר. כשזה היה כמעט מוכן החלטתי לטעום. מה רבה היתה אכזבתי מהטעם המר וכלל לא חמוץ, הכל לפח. כמו שאומרים יצאתי צעיר או יצאתי פיתה שלא טעמתי את העלים לפני שקטפתי כמות וגם בישלתי. מסתבר שלא כל דבר שנראה כמו ברווז זה ברווז, צריך גם לטעום כדי לוודא.
מה שכן, במקומות שהיסתובבנו בארה"ב ובאירופה נתקלתי בצמחים מוכרים, כמו סוגי נענע, שומר בשפע, אירית וכו. הגינה שלנו בבוסטון היתה מלאה בבָּרַינְג שזה גרגרים קטנים צהובים שמרגיעים כאבי בטן

יש לי זיכרון נעים וטעים מהחגים שבהם היה נגמר הלחם או מתיישן, ואמא היתה עושה לֲטִיר שהיה סוג של לחוח, רק לטעמי יותר טעים. היות ואפשר היה להעביר מאש לאש ולבשל בחג, אמא היתה עושה בלילה ומטגנת במחבת ואנחנו היינו טורפים אותם

אמא היתה ידועה בגונדי הכי טעים בעולם. מי שאכל את הגונדי שלה היה מכור, כולל אותנו הילדים וגם הנכדים. בדרך כלל זה קרה בימי שישי בצהרים, כל מי שהיה בבית, או שהגיע לשבת, או רק לביקור קיבל מאמא קערה עם תבשיל ובתוכו גונדי ענק. מי שרצה רק גונדי קיבל רק גונדי וזה השביע עד ארוחת ערב שבת

לעתים קרובות אמא עשתה את עבודות כגון תפירה, סריגה, או הכנה לבישול (כגון קילוף וחיתוך ירקות) בבית בירושלים על המיטה שלה בחדר המרכזי שהיה גם סלון וגם חדר השינה של ההורים. בחדר זה היו שתי מיטות, זו של אמא היתה צמודה לקיר החיצוני שפונה לרחוב, וזו של אבא היתה  צמודה לקיר המפריד בין הסלון לחדר שהיה מחובר למטבח ולמקלחת
אם באותו הזמן היו אצלה נכדים היא ביקשה מהם להיצטרף אליה ולעזור לה, והם היו נענים לה ברצון. לזה נתנה לקלף תפוחי אדמה, לאחר נתנה לחתוך גזר וכן הלאה

אמא סורגת על המיטה

אהבתי את המנהג של לשפוך מים אחרי מי שיוצא מהבית לנסיעה. אמא לא היתה מפספסת אף אחד. כשהנוסע היה בכיוון הדלת אמא כבר מילאה את הכד במים. מסתבר שהמנהג הזה נפוץ בארצות המזרח. בזמן הקורונה אשתי ואני התחלנו לראות סדרה טורקית ופתאום אני רואה את האמא של הבית עושה את אותו הדבר, תזכורת למסורת שלנו. דבר נוסף למדתי, שטורקית ופרסית יש להם אוצר מלים זהה מאד גדול. לפעמים בהגייה שונה אבל אותו שורש. תמהתי מי העתיק ממי, אבל כולם מעתיקים מכולם, מי פחות ומי יותר

פורים
מה שאני זוכר שאמא היתה קולה גרגרי חיטה מושרים במי מלח, או קמח עם סוכר וזה היה מאד טעים
אני לא זוכר אם היא צבעה לנו ביצים, אבל דובר על זה הרבה
היתה גם חלבה פרסית שאני כבר לא זוכר אם אמא עשתה או לא, אבל בבית הכנסת איפה שאני מתפלל בכפר סבא יש אשה יזדיה שכל שנה מביאה לבית הכנסת חלבה כזאת שהיא מכינה

פסח
פסח היה חג החגים, חג של אביב, של התחדשות ושמחה
שלושה חדשים לפני פסח אמא היתה מתחילה בהכנות לפסח. גרעיני אבטיח וחמניות היתה בוררת שלש פעמים, מוודאה כמובן שאין שם שום גרגר של דגנים, ומוציאה את כל הגרעינים הריקים והפגומים. אח"כ היתה שוטפת את הגרעינים, ממליחה קלות ומייבשת בשמש. אותו תהליך היתה עושה עם אורז וקטניות (חוץ מחומוס - מעניין שאצלנו לא אכלנו חומוס בפסח. לא הבנתי למה, פעם חשבתי שזה אולי בגלל  שחומוס נשמע כמו חמץ). אמא היתה קונה את האורז הכי טוב לפסח, ועושה את תהליך הבירור והניקוי, וסוגרת היטב בשק ושומרת עד שיגיע פסח
בקרית מלאכי אני זוכר שכל תכולת הבית היתה יוצאת לחצר לפני פסח. ואז שוטפים ומנקים את הבית באופן יסודי ואם צריך גם צובעים או מסיידים. במקביל, כלי מיטה היו עוברים כביסה וכל התכולה עוברת ניקיון. ואז מכניסים הכל חזרה הביתה. כילדים אהבנו שכל המיטות סודרו צמודים זהז לזה וזה הפך עבורנו לטרמפולינה גדולה, קופצים משתוללים ונהנים  עד שאמא היתה מבקשת להפסיק
בירושלים עד כמה שאני זוכר תכולת הבית לא הוצאה החוצה, אבל את הקירות היינו צובעים בד"כ. נשמע מוזר אבל אני די אהבתי את הריח של הצבע שקראו לו אז צבע פלסטי
סמוך לפסח היו עושים הגעלה של הכלים הרגילים שהיה צריך להישתמש בהם בפסח. אמא היתה מרתיחה מים בדוד גדול על פרימוס, ומכניסה לשם את הכלים אחרי שטיפה. ואז זורקים לתוך המים חתיכת ברזל שהולבן וזה היה מוציא קצת בועות ונרגע. לפעמים הברזל היה פשוט החלק של הפרימוס שמתחתיה היתה הלהבה
היה לאמא איזה סדין גדול שבו היתה שמה את כלי הפסח, קושרת את ארבע הפינות ומאכסנת. לקראת הפסח הבא הכלים היו עוברים כמובן שטיפה. היו שם כל מיני כלים מיוחדים שאהבתי, צלוחיות אלומיניום, צלחות, כוסות וסכו"ם
בליל הסדר אמא בישלה בדיוק את אותו האוכל כל שנה, שהיה מזכיר לנו שהנה אנחנו בפסח. אני אהבתי לרסק מצה בתוך המרק ולאכול בכיף
וכמובן החרוסת שאמא היתה עושה. היא היתה שומרת רימונים כדי להיתשמש במיץ לחרוסת. החרוסת כללה די הרבה מרכיבים, שקדים, אגוזים, אגוזי לוז, פיסטוקים, צימוקים, תמרים, הל, קינמון ועוד מרכיבים שאיני זוכר. אנו הילדים למדנו לעשות חרוסת מאמא, אבל כל אחד בוחר איזה וכמה מרכיבים להישתמש. אני מניח שאחיותיי ואחיי זוכרים טוב ממני את המרכיבים
בליל הסדר השתמשנו בכוסיות קטנות ליין. אחרי כל כוסית ששתינו, כל הכוסיות היו נכנסות לקערת מים גדולה לשטיפה לכוס הבאה. לפני שקראנו את עשרת המכות, השולחן ותכולתו כוסו בבד לבן
היתה אמונה טפלה שאם שופכים את המים שבקערה ליד ביתו של מישהו, הוא יעבור דירה לפני הפסח הבא, ויש כאלה שמעידים שזה עובד. בהצלחה

בית כנסת
אם בשבת בבוקר לא קמנו לבית הכנסת בזמן, אמא היתה אומרת שלא מוצא חן בעיני אבא שאנחנו מאחרים. ואם עברנו את הגבול וקמנו באיחור גדול, היתה אומרת לנו בסרקזם: הָאלָּה מֶרֶד כֲּנִיסָה קוֹושֶׁה מַרָדוֹם ג'וֹף קוֹנֶד? הסבר: באירן היו חולצים נעליים לפני שנכנסים לבית הכנסת. כשיוצאים מבית הכנסת, היה בלגן עם הנעליים ואנשים היו מחפשים את הנעליים שלהם. מה שאמא אמרה זה שכבר כל כך מאוחר שאנשים כבר יוצאים מבית הכנסת, והאם אנחנו הולכים לעזור לאנשים לחפש את הנעליים שלהם? מצחיק אבל מעביר מסר

שכנות בקרית מלאכי
אמא כרגיל היתה המרכז החברתי של השכנות בשכונה. השכנות הקרובות היו נרגז אשתו של רחמים דניאלי, שֲׁריִפֲה, הבת של אק'ג'אן אמו של אלי אהרוני, השכנות הכורדיות ועוד. הן היו נפגשות בד"כ אצלנו ומפטפטות על הא ועל דא, על הילדים, על בעיות וכיו"ב
למשל אם מישהי מהחבורה חלמה חלום, היא סיפרה אותו לאמא, ואמא היתה מפרשת לה את הפירוש האופטימאלי, ביודעה את אופי האשה, את המצב בבית שלה, יחסי משפחה וכו'. האמת שאני שמעתי די הרבה מהפירושים של אמא, ולמי שמאמין זה עשה הרבה שכל. בדרך כלל היא היתה משתדלת להיות אופטימית בפירושים. אם בכל זאת היה ברור שהחלום לא מבשר טוב, אז אמא היתה רומזת שאולי כדאי לבדוק את זה ואת זה, ואולי כדאי לשנות גישה או כיוון בנושא המדובר

מעבר לירושלים
לאמא תמיד היה חלום לעבור לירושלים. קודם כל כי רוב השבט של אמה סבתא סולטון היו בירושלים, ושנית היא מאד אהבה את ירושלים. היא כל הזמן היתה מבקשת מאבא שיחפש מקום מגורים בירושלים. אבא היה דוחה אותה בטענה שהוא עובד עד מאוחר בעבודה קשה ואין לו את הזמן והכוח לעסוק בזה, מה שהיה נכון. כשלאבא קרתה תאונת עבודה והוא לא יכל להמשיך בעבודה רגילה, ועבד 5 שעות ביום,  הוא מצא זמן לנסוע לירושלים. הוא נסע הרבה פעמים ובסוף מצא מקום בשכונת הבוכרים, ליד בית הכנסת של היזדים

בירושלים אבא עבד זמן מה בגינון בעירית ירושלים ויצא לגמלאות. מצד אחד אבא התחיל להיות יותר ויותר עסוק בבית הכנסת יזדים. ובמקביל אמא גם מצאה לה עיסוקים אם זה בעבודות מזדמנות בישיבות ותלמודי תורה בהכנת אוכל לתלמידים ובשטיפת כלים, ואם זה היצטרפות למועדון נשים. במועדון הנשים היו עסוקות בפעילויות מאורגנות כמו הרצאות, טיולים לים המלח, לכינרת, לקברות קדושים ועוד. הן גם עסקו בעבודות יד שברובן נתרמו לנזקקים. כמובן אחרי שאמא למדה לעשות כל מיני עבודות יד, היא התחילה לעשות עבודות כאלה גם בבית למשפחה. להלן שתי דוגמאות של עבודות יד שאמא עשתה גם בבית. אחד מהם היה סריגת נעלי בית משאריות של צמר או צמר ממוחזר. לא היה כמעט אף ילד שלה ואף נכד שלה שלא קיבל נעלי בית כאלה. זה התחיל להיות כל כך פופולרי שגרם לביקוש תכוף של נעלי הבית האלה. לאחר שאמא נפטרה, התחיל להיווצר מחסור כי אלה שהיו בשימוש התבלו ולא היה מי שיסרוג. אז אשתי רחל וכנראה גם אחרות במשפחה התחילו לסרוג נעליים כאלה
דבר אחר שאמא עשתה במועדון היה לקחת שקיות פלסטיק של חלב, לחתוך אותן לרצועות ולסרוג שקי קניות
אני משוכנע שהיו עוד הרבה דברים שאמא עשתה במועדון שאני לא ראיתי כי לא גרתי בירושלים רוב הזמן
לאחר גלות של 4 שנים בפנימיה ושלש שנים בצבא, החלטתי לגור עם ההורים כדי לפצות את עצמי מעט, לעבוד ולחסוך כדי ללמוד הנדסה. זו היתה שנה פוריה ומהנה בה עשיתי כל מיני פעילויות שאהבתי
עבדתי בבנק לאומי סניף מחנה יהודה (את סיפור הבנק אספר בפרק אחר) העבודה היתה מפוצלת עם שעתיים הפסקה באמצע. בהפסקה הייתי נוסע הביתה, ואמא היתה מכינה לי ארוחת צהרים והיה לי קצת זמן איכות אתה. משהו שעד היום אני אוהב מאד היה כבד עוף על האש, עד היום אני מכין ואוהב את זה מאד
באותה שנה עשיתי רישיון על קטנוע והייתי נוסע וחוזר לעבודה עם קטנוע
באותה שנה גם היתחלתי לעסוק בתחביב פיתוח תמונות (הסיפור בפרק אחר)
ודבר נוסף שקרה בשנה זו - התחיל סיפור עשיית היין על ידנו הילדים, לאחר שאבא לא עסק בזה הרבה שנים

לאמא היתה גם גינה בחצר, בתוך קפסאות פח, בתוך כיור ישן ועוד, היא גידלה תבלינים וגם כותנה. כשפקעת הכותנה נפתחה והכותנה היתה כבר יבשה, אמא אספה את הכותנה, הוציאה ממנה את הזרעים וטווטה חוטים. בימים הקדמונים היה להם פלך שבו טוו חוטים, אבל באין פלך אפשר גם לטוות ידנית. עם האגודל והאצבע מושכים קצה של כותנה ומסובבים בו זמנית, מושכים ומסובבים עד שמתקבל חוט. המיומנות היא למשוך ולסובב באופן אחיד כדי לקבל חוט אחיד לכל אורכו. את החוטים היא חתכה וקיפלה פעמיים וליפפה כך שהיתקבל פתיל מלופף בן 4 חוטים. בפתילים הישתמשה לנרות שבת בתוך שמן זית

אחרי שאמא נפטרה, אחינו שלום צילם סרט של בית ההורים בשכונת הבוכרים. לסרט המלא לחץ על הקישור

הקטע הבא מתוך הסרט מראה את הגינה של אמא



אמא אהבה לשיר. היא היתה שרה כשהיתה עסוקה בעבודות הבית, כמו בישול, כביסה, תפירה וכו. אני לא זוכר שראיתי את אמא סתם יושבת לה לבד בבית ללא שום תעסוקה, אלא אם היו לה אורחים
כשביקשו ממנה לשיר בשמחות היא נענתה בשמחה ושרה עם צחוק על הפנים

באותה תקופה חגיגות הבר מצוה נחגגו בבית או בבית הכנסת עם נוכחות כל השבט והיה כיף גדול. אחת החגיגות השמחות שזכורות לטוב היתה חגיגת הבר מצוה של סער הבן של אחותנו מרגלית בבית הורינו, בה גם שרו ההורים

אמא שרה בחגיגת הבר מצוה של סער


את הבר מצוה של בננו הגדול אמר חגגנו בארץ בכפר סבא. זה היה אחרי שאבא נפטר אבל אמא היתה עדיין בחיים. לשמחתי זכינו שהיא הישתתפה בחגיגה וגם ברכה את אמר. הבר מצוה של אמר תועד בתמונות ובוידאו ע"י שלמה זוהר יקירנו, הבן של דודה רחל היקרה

אמא מברכת את אמר בחגיגת הבר מצוה

בבר מצוה של אמר, שלמה הצלם מבקש מאמא לשיר לרוני. אמא מצטנעת בהתחלה אבל שלמה מבקש שוב ואז אמא שרה